מילת חיבור - עלון ינואר 2020

היא שיתפה אותי שהם ניסו כבר הכל ושום דבר לא עוזר, ששנים הם מתרוצצים איתו מטיפול לטיפול,

מרופא לרופא, מאבחון לאבחון ודבר לא רומז על איזושהי התקדמות. ולו הקטנה ביותר

היא בכתה בכי של חמישים ושלוש שנותיה וסיננה: "אני מרימה ידיים"

"זה הבן שלי, את מבינה, אני נכשלתי איתו, אני אמא לא ראויה"

והבכי שטף את כל העולם שעמד סביבנו והכאב שלה פילח את ליבי, לרגע הרגשתי שהיא זו אני

ובנה זהו בני, וכמה צער נוהר בתוכנו כשהילד שלנו סובל!

כשהרגשתי שאני יכולה להניח מעט מילים שאלתי אותה:

"את רוצה שהילד שלך יתרפא ויהיה שמח"?

היא פערה עלי את זוג עיניה העייפות והתכעסה על השאלה:

"בודאי, איזו מן שאלה זו, אני מוכנה לעשות הכל בשביל שהוא ישוב לחיות"

הכל? הטעמתי באוזניה, "כן. הכל"

"גם אם תתבקשי לעשות צעדים שהם לא נוחים לך? ובניגוד גמור למה שהאמנת עד היום"?

היא שתקה כמה רגעים ואז אמרה:

"אני אעשה כל מה שצריך"

"תראי," אמרתי לה

"בין הורים וילדים יש רשת סודית של התרחשות. תנועה פנימית אצל ההורה משתקפת במהירות אצל

הילד שלו, זה לא היה כך כל השנים. עידנים שלמים היתה הרשת הזו רדומה לגמרי והילדים יכלו לנוע

ולהתקדם ללא קשר למצב התודעתי, הפיזי והנפשי של ההורים שלהם.

לאחר מכן החלה תקופה חדשה. הרשת הסודית והנעלמת הזו קמה לתחייה והחלה לפעול במלוא עוצמתה

ואכזריותה, וגם במלוא פלאיותה למי שבוחר להבין אותה ולפעול במתאם אליה.

דמייני תינוק, שמשתובב עם אמו, הוא לוחץ לה על האף ואז מיד היא משמיעה קול מצחיק, הוא שב ולוחץ

על אפה והיא שבה ומשמיעה קול מצחיק, הילד לא מבין איך פועל הקשר הזה

אבל הוא ממשיך להפעיל את התנועה הזו כי הוא רוצה להשיג משהו

במקרה של הדוגמא הזו, הוא רוצה להשיג את התענוג שהוא חש, כשהוא צוחק ואמו צוחקת גם היא.

כך פועלת מערכת הקשרים הבלתי נראים לעין בין הורה לילד

רק שבמקרה הזה, גם הילד וגם ההורה אינם יודעים בתחילה את הקשר ההדוק שנמצא בין התנועות שלהם.

הילדים בעידן שלנו נולדים רדאר שקוף. הרדאר הזה קולט את כל הרשמים מן הבית

עד שהמודעות לזה לא מוארת, גם ההורה וגם הילד אינם ערים כלל לרדאר הזה .

כשאחד ההורים "נתקע" בחייו או שני ההורים גם יחד, כשהילד

קולט בחושיו שמשהו אינו עובד כשורה בבית, כשאחד

ההורים פוגע בעצמו בכל מיני דרכים, כשאחד ההורים נתון

בתוך התמכרות מוכחשת, כשהבית מתנגן בעצבות או במתח

בשקרים או בבהלות, כשהילד חשוף למסרים כפולים או

סותרים, כשישנם סודות קבורים בין הקירות, כשההורים

אינם מאוזנים וכו…'

הרדאר הסמוי מתחיל להפעיל את האזעקה שלו. והדרך בה

זה מופיע במציאות היא על ידי התנהגות רגרסיבית של הילד:

התפרצויות זעם, דכאונות, התמכרויות, מחלות פיזיות, מחלות

אוטואימוניות, ניתוק, אילמות מרצון, נשירה מהלימודים,

מהחברים, מהחוגים.

ישנם מקרים קיצוניים שהילד "מתגרש" מהוריו,

אם אנו חסרים את המודעות לרשת הקשרים הסמויה הזו,

סביר שנתחיל לרוץ עם הילד לרופאים

ליועצים ולמיני מטפלים

אולם, אם ההבנה הזו מול עינינו

נוכל במהירות רבה יותר לאמר לעצמנו כך, לדוגמא:

1. אני מבחינה וקולטת שהמצב של הילד שלי הולך ומידרדר מזה כבר שנתיים.

2. אני מבינה שהרדאר שלו קולט משהו שמתרחש אצלי או אצל אביו או בינינו ומאותת על עצירה

   ובקשה לשינוי.

3. אני מבינה שהילד שלי הסכים בטובו לקחת על עצמו את הסבל הנורא הזה שלי/שלנו רק כדי שאתעורר

   ואעשה שינוי.

4. אני מבינה שאני הגורם הראשון והמרכזי וההכרחי לסייע לילד הנפלא הזה להירפא ולהחלים.

5. אני מבינה שהוא לא יזוז קדימה עד שאני לא אזוז קדימה, ולא יעזרו שום שיחות ושום תרופות

   בשלב הזה.

6. אני מבינה שהצעד שעלי לקחת במציאות (שהילד שלי מאותת לי בצורה לא מודעת דרך הרדאר שלו

   כבר זמן רב) הוא צעד לא נח עבורי. צעד שאני פוחדת לעשות, צעד שאני לא הייתי עושה אילולא

   המצב שלו היה כלכך מחמיר.

7. אני מבינה שמי שצריך עזרה יותר מכל זאת אני.

8. אני מבינה שאין לי זמן למשוך את הסיטואציה הזו מפני שכל יום שעובר הוא סובל סבל נוראי.

9. אני מבינה שאין לי מוצא אלא לנוע קדימה.

10. אני מתחילה תהליך!

11. 
    

לכל אחת המסע הוא אחר ושונה. אולם, גיליתי שיש דבר אחד משותף לכל הסיפורים והוא הצעד הראשון

בתהליך. הצעד הראשון תמיד מצריך את ההורה להשיב את תשומת הלב שלו מבחוץ פנימה

להחזיר את עצמו ואת הנוכחות המלאה שלו הביתה. הצעד הראשון תמיד כרוך בהפסקת המירוץ של

ההורה מחוץ לבית וכניסה אמיתית פנימה אל הבית, אל האוכל החם, הריחות הטובים בבית

הפניות להקשבה, יצירת השקט במרחב הביתי, טיהור הבית, סידור הבית

השקטת ההפרעות מבחוץ וריכוז לגבי ההתנהלות והנוכחות של ההורה בבית

על ההורה לייצר נינוחות ומרגוע בבית על מנת שהילד יוכל לשוב לקו המחשבה הבריא והטוב שלו.

אם הרדאר שלו קלט לאורך זמן שההורה שלו יצא מאיזון, איבד את עצמו לעצמו, עצבני, מתרוצץ, לא

מחובר לעצמו, לא מתפתח, אז קו המחשבה שלו משתבש, מתחיל להיות קו מחשבה "מופרע" כי הוא נאלץ

לצאת מתוך עצמו ולשמור על הוריו. איך הוא יעורר אותם? (כל התהליך הזה אינו מודע לילד כמובן) – הוא

ייצור מצב משברי!

איך ?

הוא יפתח מחלה או הפרעה ברמה כזו שההורה לא יוכל יותר שלא להקשיב לזה.

כמה זמן? עד שההורה יעצור בחריקת בלמים ויעשה שינוי אמיתי, עד שההורה יקלוט את כל "המופע"

הזה שמוקרן לפניו ויבין שהוא הגיע לאין מוצא, לאין ברירה

עד שהוא יפסיק לחשוב ולהאמין שאיזשהו מטפל או רופא יציל לו את הילד, לא! הוא נקרא כעת להציל

את עצמו ואת ביתו ורק הוא יכול לעשות את זה! ומי שליח החסד והטוב שלו?

נכון! הילד שלקח על עצמו לסבול עד כדי כך.

רגע ההכרה הזה הוא רגע מכונן, פורץ דרך ומציל אחים. זה רגע מפחיד עד מוות אולם טמונה בו גאולה

וממתין בו ריפוי."

מי יתן והמילים שהנחתי כאן יצליחו לחדור מבעד לכל המסכים של החוץ ושל הפנים, יצליחו לבקע את

קרום הלב ויגיעו לכל הורה שצריך לצאת ממש ברגע זה למסע להצלת חייו ומשפחתו. אמן !