היי, אני רחלי

"אין איש שיגלה לכם דבר אשר אינו נח, עד למחצה, בשחר ידיעתכם" (ג'ובראן חליל) כשנולדתי, מסרו לי הוריי את שמי: רחלי כך קראו לי. כך הגרילו לי גורל, כך הניחו אותי על דרכי. וכך גדלתי. 18 שנים אני רחלי. קמה רחלי והולכת לישון רחלי וצוחקת עם האחים שלי רחלי ורבה איתם רחלי והחגים- רחלי והעונות והמחזורים – רחלי בית הספר רחלי והמבחנים והציונים רחלי והבגדים והחיים רחלי כך קראו לי הוריי. כך הניח עלי הבורא את קריאתו. כשהייתי בצבא, אחת מחברות המדים שלי שם קראה לי: חלי עניתי: כן ומאז הפכתי ל-חלי לא בררתי, לא בדקתי, לא הרגשתי זה נשמע היה לי צעיר ויפה יותר ובזה זה נגמר. 29 שנים שחצי עולם (המשפחה והחברים מילדותי) קוראים לי "רחלי" וחצי עולם קורא לי "חלי" בתהליך ההתפתחות הרוחנית שאני עוברת החלו חלקיי החצויים הנפרדים האבודים להרים קולם לבקש להתאחד לבקש להשיב אותם על מקומם לבקש להשיב אותי על מקומי. על האדם להתקרב אל האמת של גרעין נשמתו כל שכן על המשורר שאם לא – אנא יבואו הד מילותיו? ימים רבים שמעתי את הבקשה הזו אבל התשובה המיידית שעלתה בי היתה תשובת הפחד: "אבל כולם כבר מכירים אותי כך… וגם אני כבר מכירה אותי כך ומה עכשיו – רחלי? צליל אחר תדר אחר מנח נפשי אחר והספרים והשירים ומי שיחפש אותי – איך ימצא? איפה שאני מזהה פחד מהסוג הזה אני יודעת שנתרחקתי אני יודעת שאיני עובדת באותם הרגעים במפעל הגדול של אלוהים אני עובדת אצל "מה יגידו?" "מה יחשבו עלי? "מה אאבד?" ולעבוד באלו זו עבודה זרה מאד לנשמה. במרוצת השנים קבלתי מסרים שונים להשיב את עצמי אל מקורי אך לא הסבתי מבטי לכך. ערב יום שישי פרשת בהעלותך אני צופה בעצמי מתראיינת אצל דב אלבויים מדברת על משה על חייו גורלו וחולפת בי הבלחה כעוצמת הברק: "הגיעה השעה שלך לחזור הביתה לצרף, להצטרף תמה תקופה אחת ובאה חדשה" ובעוד המילים האלו נרשמות על תודעתי אני מקבלת הודעת אסאמאס מאשה , מיסטיקנית, נומרולגית קבלית מדהימה שאינני בקשר איתה ובתוך ההודעה מוצפנות השורות הבאות: כתיבה עבורך כ-תיבת החיים המכילה עוברך… כתיבת משה המכילה את שמך ובשמך – חסרת קפדת ראש שמך…" עברו עוד כמה פרשות שבוע מאז ואתמול, קמתי ספוגת ידיעה שעת הגיעה ושעה נשמעה כח בסיון הנחתי בעדינות את ה-ר' והתישבתי לידי מתחילה לבוא אצלי מחדש "לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים ונתנו לו אביו ואמו" כל אדם יכול לקרוא לי איך שנכון ומתאים לו השינוי הוא בתוכי ושם – משהו בקש לחזור לזוג ידיים ולהתחיל לקרוא מבראשית

"החיים הם לא משימה שצריך לעשות אותה הם לא משהו שצריך לעבור אותו החיים – זו חוויה שאת מוזמנת להפוך להיות אותה, היה רגע שהבנתי משהו חדש מהותית הבנתי שעליתי על נתיב שיעדו הוא: השינוי! שלט ענק עמד שם וקרא לי: "היעד הוא הדרך! והדרך היא מפותלת ומרתקת מאתגרת ומנפצת ויפהפיה ומזהירת לב כן, אני מעדיפה לחיות בעולם נרעד אבל מלא במיסתורין מאשר בימים "בטוחים" שכולם נראים אותו הדבר. כשאלוהים החליט לאתגר אותי, החליש את גופי וסגר עלי את האפשרות לצאת מהבית עמדו בפניי שתי ברירות: 1. להישבר, להתפרק ולהתמוטט או 2. לאמר לעצמי: "אם אין באפשרותך לעשות מסעות בחוץ קחי טיסה וצאי למסעות בפנים" וכך עשיתי… (מתוך כך היתה תרז)

"המילים הן הבית שלי ואת הבית שלי אני בוחרת בקפידה את הבית שלי אני מנקה וממרקת כמו הכוהנות בבית המקדש יש לי ברית אהבה עם המילה עוד מאז…עוד לפני…הרבה הרבה לפני… המילים שלי הן הבית שלי ובבית הזה נכנסות רק מילות חיבור כל מקף הפרדה וכל החטפים אינם נכנסים בביתי בבית הזה כותבים שלום גם בימי מלחמה עקובים… אני רק פסיק קטן שמאפשר קצת אויר ומנוחת הרוח במירוץ (קטעים מתוך השיר: "המילים הן הבית שלי")

"כל אשה צריכה לעשות לה בתוכה רות אחת כזו, שלא תעזוב אותה לעולם שתתמסר עליה עד כלותיה…" (מתוך השיר "רות") מאות רבות של שירים וטקסטים כתבתי על נשים, למען נשים, למען שלומן, בריאותן והעצמתן. אשה היא אחד מפלאי העולם, היכולת של הלב שלה לתקן עולם היא יוצאת דופן ונדירה אשה היא פרח מוגן, שצריך לתת לה הרבה אור והרבה מים.

כל כך הרבה תהיות עולות בי באשר לגעגוע… מתי הוא פרי החיים, מניע ליצירה וזיכוך ומתי הוא מבלה את מרבית חייו בעברו ומבכה על מה שחלף ולא ישוב עוד, מתי הם מעשירים ומכים שורשים בנפש ומתי הם מכלים אותה? האם צריך אדם להתגעגע כאילו היו הדברים נפרדים ממנו או שבעצם, הכל שמור ורשום בתוכו, ואינו מתגעגע אלא למה שכבר יש לו. ובכל זאת, כך או כך, תחושת הגעגוע המריץ את הנשמה לקצוות העולם, התחושה הזו שהלב הומה, רוחש, עורג, התחושה הזו צרובה כמו חותם בגוף. אז למה ולמי אני מתגעגעת? לדברים רבים. אכתוב כאן על אחד מהם… שנים ארוכות קרס ליבי מרוב געגוע לעצמי. מרוב שלא הצלחתי להיזכר מי אני ולמה הגעתי לעולם הזה, התגעגעתי לגרעין פנימיותי, הראשוני, ההיולי התגעגעתי לליטוף ממני. למבט מנחם. לשקט מלא נחת רוח מעצמי כך כתבתי לעצמי באחד משיריי: "…כעת, נגמרה המלחמה האם תרצי להיכנס אלי מחדש? האם תסכימי לחגוג איתי את חיינו בזמן המתקתק על חזי? האם עוד אפשר לבוא אלייך? מה את אומרת?…"

הכאב הוא חלק בלתי נפרד מחיי. אני לא כל כך מכירה את עצמי בלעדיו. הוא המורה הכי גדול שלי והוא אילץ אותי להתמיר את חיי למקומות הגבוהים ביותר שידעתי נולדתי זריזה ומהירה מהירת מחשבה מהירת החלטה מהירת אכילה מהירת הליכה רבת משימות רבת סדר יום רבת עשייה הכל מהר, חזק וקדימה יעדים. משימות. כיבוש החיים ניסו לרמוז לי, כבר מגיל צעיר להאט את הקצב ניסו להסביר לי שלא לזה התכוונו בכל הסיפור פה החיים נתנו לי כל מיני הזדמנויות להבין שבשעה שאני רצה (ואין לי ממש מושג למה ולאן ) אני מפספסת את ההזדמנות לגעת בהם באמת החיים לא הפסיקו ללמד אותי אבל אני הייתי מהתלמידות שאין להן זמן להקשיב, לעצור זה למות להאט זה לדעוך להשאיר זמנים ארוכים ריקים זה לצלול מטה אז הם החליטו לעשות מעשה, כי החיים לא מוותרים עלינו אף פעם זה אנחנו שמוותרים עליהם דוהרים על פניהם רדומים כלכך, הם העניקו לי מחלה (שטרפה את הקלפים ואותי) וציידו אותי בכאבים (מרבית שעות היממה) והגבירו אותם עד שלא נותרה לי ברירה והייתי חיבת לעצור. הכל. פתאום דממה והרבה דקות על פני היום והרבה מפגש עם עצמי ודמעות הרבה דמעות פתאום שברים פתאום סדקים סדקים פתאום קצת שקט והכל הפך לאט לאט נולדתי בשנית איטית מחשבה איטית החלטה איטית אכילה איטית הליכה רבת פרחים רבת חברות רבת שמיים רבת שירה ורוח ושעות בהייה הכל בעדינות ולאט ולמעלה שמחה מסוג חדש דמעות מסוג אחר חיים שלא ידעתי שיש כמה ירוק כמה קדוש כמה רוטט החיים רמזו לי שהבנתי משהו עליהם אחרי ככלות הכל (השיר: "בסוף הבנתי")

"ילדים צריכים ריחות לגדול איתם, צריכים ריחות ללכת אחריהם, להתגעגע אליהם…" (מתוך שני ריחות הברית) ריחות! הו! הריחות משפיעים עלי באופן נפשי. לחיים יש ריח משל עצמם, לינקות, לנעורים, להתאהבות, למלחמה, לאובדן, לזקנה, לחברות. כל דבר מלא בריח … והריח מלא בחוויות, בפיסות עבר. האף שלי מלא בזכרונות. מלא בילדות, בבית, בחגים וברגעי משבר. האף שלי מלא בריח של אמא ואבא וסבא וסבתא, מלא בריח של אחיי הצעירים, של דחק ושל התרחבות. האף שלי מלא בריח של פחדים, של בהלות, של בית ספר ושל העתיד, האף שלי מלא בריחות של אמת וזיוף, גסיסה ולידה. האף שלי בוחר את הבחירות שלי בלי שאני ערה לזה הרבה פעמים. אנחנו מתקרבים או מתרחקים על פי ריח מבלי לדעת את זה אפילו, אנחנו אומרים "כן" או "לא" מתוך הריח מתעוררים בנו רגשות שונים תחת ריחות שונים לא סתם המילים "ריח" ו-"רוח" כלכך דומות לכל נשמה בעולם יש ריח משלה, והריח הזה מספר את פנימיותה. את חלומותיה, את כאביה. הריח שלה הוא הקוד הפרטי של מהותה.

לאמא שלי היה מטבח שהחזיק את הבית שהחזיק את הלב בימים שלא היה, אמא שלי אוהבת דרך הסירים, לאמא שלי היה מטבח משלה, עם בושם של בצל מטוגן ותבלינים מהשוק "כמה את אוהבת אותי?", רציתי תמיד לדעת אז היתה יושבת ומנקה לי את הדג, מאלף העצמות שבו עד שהיה נקי כולו ומכינה לי ממנו ביסים קטנים על הלחם השחור והטרי מהמכולת של חיים עם הפנים החומים "זה יתן לך כח", היתה משנה נושא… "תאכלי, תאכלי" , היתה אומרת לי ואני הייתי שומעת עד כמה היא" (מתוך השיר "תאכלי, תאכלי)

אחד המשאבים הכי חשובים לתחושת אושר ורווחה פנימית אם אנחנו לא נעזור אחת לשניה מי יעזור לנו? / חלי ראובן אם אני לא אזכיר לך כמה יופי יש בטבע שלך ואת לא תזכירי לי אם לא אניח על סף שברך סיר עם אורז ועדשים של תקווה ואת לא תניחי לי אם לא אפיג את אימת בדידותך ואת לא תפיגי את שלי אם לא אהיה אוזן לרשרושי הלב שלך ואת לא תהיי לרשרושיי אם לא אאחוז איתך מעט את הימים שהשמש לא קמה מהמיטה ואת לא תאחזי איתי אם לא אשב בשקט ליד הסופים שלך ליד נהרות בכייך ואת לא תשבי ליד שלי אם לא אומר לך כל יום שאת גיבורה שאין עוד גבעול כמוך בעולם שאל תוותרי על אהבת אמת והמשיכי לחתור בעוז שאל תפחדי ממך ואל תפריעי לך להיות מי שאת יכולה אם לא אספיק לאמר לך הבטיחי לי שתאמרי את לאחת הנשים שבגן

"כל יום אני מריחה את הזמן חולף על פניי שקט ושקוף ונוקב ללא קול… "חכה", אני מפצירה בו "עצור קצת שב לידי אולי גם אתה תגלה כמוני שאין למה למהר…" (מתוך השיר: "מריחה את הזמן")

יש אינסוף השראה שאני נפעמת ממנה, הנה רק מעט שבמעט… רבי נחמן מברסלב- חדשנות , אלוקות וקבלה. הרבנית ימימה אביטל זצ"ל- טוהר, קרוב לבבות, מנהיגות נשית. סבתא שלי, בכרייה רובין- שמחה, אמונת חכמים והתגברות. לאה גולדברג- תעוזה, גאונות וכנות. הבעל שם טוב – אור גדול! דלאי לאמה – אור וחמלה אומרם מיכאל איבנהוב–טוהר, נשגבות, עוצמה פנימית אתי הילסום–מעוררת השראה, חמלה, ריפוי הלב זלדה– ניקיון, גמילות חסדים, ענווה רומי – אהבה! מרווה קולינס – נועזות, יושרה, חמלה, אהבת האדם אן סאליבן והלן קלר – מערכות יחסים, הכלאפשרי,התמסרות מהטמה גנדי – חוזק, חזון, העדר אלימות אמא תרזה – נדיבות הלב, קדושה, התמסרות ויקטור פרנקל – גאונות, חסד, ריפוי אלברט אינשטיין – אלוהות, גאונות, רוחניות, אור וירג'יניה וולף – כנות, נועזות, עוצמה מרטין לותר קינג – חזון, תקוה, אומץ אמא שלי – חוכמה, אהבת החיים, שמחת חיים, יצירתיות, עוצמה, אמונה, נדיבות הלב אבא שלי – החכם באדם אחרי שלמה המלך, חדשנות, אומץ, מקוריות, יופי כשאני מנסה לחשוב כפי שהם היו חושבים או לפעול כפי שהם היו פועלים אני מתקרבת לאלוהים, לטוב ולנשגב. בתיבת ההשראה שלי תמיד אפשר יהיה למצוא עוד מספר דברים: 1. ריח – וניל /מאסק 2. אוכל – עוגת שמרים של סבתא שלי ז"ל 3. ספר – תהילים, ספר החיים והמתים הטיבטי 4. מקום – ים בשעות הערב המאוחרות, חדר השינה שלי, שדה רחב וריק מאדם 5. מוסיקה – יוסי בנאי 6. משורר/ת – חאפיז, רומי, זלדה, אתי הילסום 7. פרח – נורית, כלנית, חמניה 8. ברכה – מודה אני לפניך 9. זכרון- היום הראשון בכתה א' 10. מחמאה – בכל פעם שאני קורא/ת שיר שלך – משהו נפתח אצלי בלב 11. בילוי: מופעי מוסיקה, בתי קפה, הצגות 12. כלי נגינה – פסנתר כנף לבן 13. שיר – האמנם 14. מילים: אלוהים, סליחה, תודה, אהבה

תואר שני בהתנהגות אנושית תואר ראשון בחינוך מיוחד ופילוסופיה לימודי ייעוץ חינוכי לימודי אימון בבית ספר אימושיין נהלתי יחד עם שותפה כעשור את בית הספר להכשרת מאמנים "חץ הדעת" כהנתי כראש תחום הכשרת מאמנים במכללה הטכנולוגית רופין מנהלת ומנחה את קורסי "הנתיב" – קורסים להתפתחות רוחנית