מילת חיבור - עלון דצמבר 2019

לפני כחודשיים הציעה לי אחת מחברות ליבי להצטרף אליה לסופ"ש באתונה. מתנה שהיא (ועוד קבוצת

בעלי עסקים מכל הארץ) קבלה ממקום עבודתה. במסגרת שנת ה"כן" שלי (מכוונות לענות הרבה יותר

"כן" על כל מיני הצעות שמגיעות אלי מאשר לאמר "לא)" לא שאלתי הרבה שאלות ואמרתי לה: "כן"

הימים רצו מעצמם ומועד הנסיעה הגיע. ארזתי מזוודה קטנה (יואוו כמה קשה לי לארוז מזוודה) והייתי

מלאה בשמחה והכרת תודה על הצעד הזה שנסתייע לי. יום לפני הנסיעה שלחה לי חברתי את כל החומרים

הכתובים לקראת הנסיעה. מפאת העומס שהייתי שרויה לא התפניתי לקרוא.

בעודנו ממתינות למסירת המזוודות בשדה התעופה – הולך הטור ומתמלא בחברי קבוצה איתם אנחנו

עומדות ליסוע ולחלוק את סוף השבוע הזה. אנשים מאד נחמדים ואיכותיים. אני נושמת נשימה עמוקה

של הכרת תודה.

" אתונה" , אני לוחשת לעצמי, "אני באה אלייך. חכי לי."! קצת התלהבות והתרגשות עוד לא הרגה אף אחת…

כעבור דקות ספורות מתבהר לי שהסמינר הזה מופנה לבעלי עסקים ושענינו הוא להציע הזדמנויות

רכישה של נדל"ן באתונה. מה???? אמנם אני מאד רוצה שתהיה לי דירה חיננית באתונה, אבל הרצאות

על שוק הנדל"ן באתונה? הבנת המשבר הכלכלי שעובר עליהם? תשואות? תהליכי רכישה? מה?? מה לי

ולזה עכשיו? אני באתי, כיאה לאשה בשלה ופורייה, לעלות את האקרופוליס ולהניח את דגלי שם, לשמוח

בטברנה ולעשות שופינג קליל.

לאחר כמה שעות עם הקבוצה המקסימה הזו (באמת מקסימה) והכרה בעובדה שהטיול הזה סובב סביב

נדל"ן באתונה, ואני לא הבאתי עלי כסף לרכישת דירה בנקודת הזמן הזו ,אמרתי לחברה שלי: "אוקיי

יקירה, אנחנו ממשיכות את הטיול לבד. פתחי את גוגל, אספי לנו מידע על מה יעשו שתי נשים מאושרות

בשלושה ימים באתונה! תבני לנו תוכנית ואני אחרייך!

ועוד הוספתי ואמרתי לה: שני דברים ישמחו אותי מאד:

1. אני רוצה שנלך לאקרופוליס עד לקודקודו

2. אני רוצה לקנות לי טבעות יפות

וכך קרה!

הרבה סיפורים נפלאים אספתי לי מהטיולון הזה. היה נפלא בחסדי שמיים.

סיפור אחד אני רוצה לחלוק איתכן כאן. אני קוראת לו סיפור הטבעות!

לאחר ביקור מעורר השראה באקרופוליס ובמוזיאון של אקרופוליס

קינחנו עם הליכה בשדרות המלאות בחנויות, שווקים והרבה הרבה צבע

אני הייתי במסע למציאת הטבעות שמאד רציתי כבר זמן רב.

קולו של מדריך הקבוצה שלנו טינטן בתודעתי: "יש לא מעט כייסים. הם ינסו להתידד איתכם, שימו לב,

ושימרו על התיקים"…

כך פסענו להנאתנו, מוצפות מהצבעים, המראות והקולות .

יד אחת אוחזת בתיק ובפחדים והיתר מרצד ומחפש את

הטבעות הנכספות שלי, שכבר ממש מחכות שאגיע אליהן.

רגע אחד זה קרה! הגענו לחנות משגעת. מוכרות צעירות

וקסומות. וכל טבעות העולם חיכו לי שם. כל הצבעים,

המינים, הצורות…

יואוווו, איזה כיף זרם בי. כמו ילדה קטנה בלונה פארק נתתי

לעצמי לטבוע בתוך החווייה ולהנות ממנה עד הסוף.

מדדתי, התלהבתי, לקחתי, החזרתי, התלבטתי, בחרתי,

התחרטתי, שוב בחרתי

תוך כדי זה, נוצרה שיחה מרגשת בינינו לבין שתי המוכרות –

נהיינו חברות

כעבור שעתיים של חגיגה – בחרתי ארבע טבעות ושלמתי

באהבה כ- 800ש״ח.

חיוך רחב היה מרוח על הפנים שלנו. הילדות קיבלו את

הממתק.

הכנסתי את המתיקות הזו לתיק והמשכנו את מסענו בשדרות

אתונה השוקקת והמיוחדת.

בסביבות אחת עשרה בלילה הגענו חזרה למלון. עייפות אך

מרוצות.

ליתר דיוק ממוטטות! אך מרוצות! וצוחקות ללא שליטה…

צחוק של עייפות יתר.

כל אחת שלפה את שקיותיה ופתחה את השלל אותו רכשה.

שמחה ילדית, שמחזיקה לך בדיוק שעה, מילאה את החדר.

"שימי לב" אני אומרת לחברתי בפנים משתובבות "קבלי את הטבעות המהממות שלי"

אני פותחת את התיק ו… ו….

אין טבעות!

מה??? רגע, רגע, אני אומרת לעצמי בלב, תחפשי, תפשפשי, את פשוט עייפה… פותחת את כל הרוכסנים,

כל התאים, ואין! אין טבעות! פניי מתכרכמות משהו:

"נראה לי שכייסו אותי," אני אומרת לחברה שלי

"אני לא מוצאת את הטבעות. הן לא בתיק"

החברה שלי מזדעקת, הופכת את כל התיק, מוציאה ממנו הכל, אחר כך מהתיק שלה, ואחר כך – ההבנה

הזו שאין. ואין לנו שם של החנות ולא טלפון ואיך אפשר לזכור איפה זה היה בכלל? מיליון סימטאות

שכולן נראות אותו דבר.

עכשיו אני רוצה לשאול אתכן משהו – אילו זה היה קורה לכן, מה הייתן חושבות באותו הרגע? מה הייתן

אומרות לעצמכן? מה הייתן עושות?

אחרי בדיקות חוזרות ונשנות בתיקים, אמרתי לה: "תקשיבי, זה מאד מבאס ומאכזב אבל אני משחררת

את זה… מחר יום חדש!״

והחברה שלי עונה לי: "מה משחררת את זה?? מחר אנחנו יוצאות למסע בעקבות הטבעות האבודות" (היה

לנו תכנון אחר ורצינו ללכת לכמה נקודות תצפית יפות.)

"אין טעם," אני מוסיפה בקול חלוש ועייף, "אנחנו לא ידועות איפה זה, וכנראה שכשאחת הנשים שנגשה

אלינו בדרך ואמרה שהיא בהריון והיא צריכה כסף ולקחה לנו את האוכל שבדיוק אכלנו, ופתחתי את

התיק לתת לה כסףףףף – כנראה שאז זה נפל לי…או"…

החברה שלי סיכמה את הערב: "מחר אנחנו הולכות למסע הטבעות. ואנחנו נמצא אותן"

בשלב הזה, הטבעות הפכו להיות הרבה פחות חשובות

גם הכסף ששלמתי בעדן הפסיק להיות הענין

זה הפך להיות סיפור על אמונה, על תושייה, על ראיית החיים כמשחק, על חברות אמיצה, על חיפוש

המשמעות בסיפורי החיים שלנו.

בוקר המחרת עלה והזריח מעלינו. סימן אחד זכרנו שתינו בוודאות, וזה שלט שכתוב היה באדום. לשם

בקשנו מהמונית שתיקח אותנו ומשם יצאנו למסע החיפוש. התחלנו לשחזר את הדרך, המקומות שהיינו

בהם, השיחות שעברו בינינו בכל מיני נקודות בדרך, שחזרנו עד כמה היינו מודעות וערות בזמן ההליכה

של יום האתמול, הלכנו, פנינו, חזרנו, ניסינו, ושזרנו את החוויה הזו בהמון שמחה, אהבה ואמונה.

כעבור שעה וחצי בערך של הליכה נעצרתי בחריקת בלמים ואמרתי לה: "את לא מאמינהההה! הנה החנות!!!!

הסתכלנו אחת על השניה ונכנסנו פנימה כמנצחות! למעשה, אנחנו כבר נצחנו!

שתי המוכרות מליל אמש קלטו אותנו נכנסות וצעקו: "וואו!!! וואו!!! האחת הוציאה את השקית עם הטבעות

שלי! חפשנו אתכן ולא הצלחנו למצוא ולא היתה לנו דרך להודיע לכן ששכחתן את זה כאן.

יש יש יש יש יש! אושר! אושר! אבל לא על הטבעות (שזה כמובן מרגש ומשמח) אלא על כל מה שהרווחנו

בזכות זה:

1. איזו חברות מקסימה ואמיצה.

2. הייתי מוכנה להישבע שהכנסתי את השקית לתיק! להישבע! ו… לא, הזיכרון מתעתע בנו ועושה בנו

   כבשלו.

3. המשחק לא נגמר עד שהוא לא נגמר.

4. בני אדם הם טובים והעולם בעדנו. כייסים יכולים להיות הזדמנות לחזק את האמונה בטוב ואת נדיבות

   הלב שלנו.

5. האירוע עצמו הוא לא הדבר החשוב אלא הפרשנות והסיפור שאנחנו בוחרים לספר לעצמנו על האירוע.

6. החיים הם משחק. מוטב לנו לשחק איתם בהנאה ושמחה.

7. אנחנו מתכננים ויש כוחות גדולים וחזקים מאיתנו שקובעים לאן עלינו ללכת.

8. גם כשאבדתי את הטבעות וגם כשמצאתי אותן – יכולתי להיות בהכרת תודה כי יש לי אמונה חזקה

9. שכל מה שבא לפתחי – בא לטובתי העליונה.

10. או כפי שאמרה ימימה זצ"ל: כל הבא לפתחי – בא לתיקוני.