מילת חיבור - עלון נובמבר 2019

כשהייתי קטנה, בין יתר אהבותיי היו פתירת מבוכים. הציורים האלו בשחור לבן, שיוצאים מנקודה אחת

וצריכים להגיע לנקודת היציאה מבלי שנתקעים באמצע המבוך.

תמיד אהבתי לראות את המסלול המחפש, המתעקל, ההולך ושב על עקביו, של עט הפארקר המקסים והכתום שהיה לי אז ובעיקר את רגע היציאה שלו מהמבוך.

לא הייתי טובה בזה

זה לא הלך לי בקלות

ומרבית הפעמים זה לקח לי זמן

אבל אני זוכרת את תחושת הניצחון המתוקה והקטנה הזו שהיתה מציפה אותי

כשרגע לפני שוויתרתי, ורגע לפני שזנחתי את המבוך לאנחות

פתאום – איזושהי דרך לצאת ממנו נפתחה מול עיניי. כאלו הם החיים. ממש.

הלא מי ששרטט את המבוך, תכנן בתוכו את הדרך להצליח לצאת ממנו. זה

מובנה בסיסטם שלו. זה מעוגן שם בין שאני אבחר למצוא אותו ובין שלא.

נקודת יציאה והתרה קיימת יחד עם הגעת המבוך לחיינו. הידיעה הזו מרעישה בעיניי.

מפני שהשאלה מפסיקה להיות:

האם אצליח לצאת מהמבוך שלי או לא?

ומתחלפת בשאלות כמו:

מה נדרש לי כעת כדי למצוא את הדרך?

מה הם הדברים שעוזרים לפותרי המבוכים לעשות את זה מהר ובקלות יותר?

מהי תפיסת העולם והאמונות המרכזיות שיש לצועדי המבוכים בשמחת לב?

מבוכים בחיים זו לא בחירה. גם הזהירים ביותר מבנינו נדרשים להתמודד עם מבוכים במרוצת חייהם.

השאלה היא לא אם יבוא עלי מבוך או לא אלא: מי אני עם מבוכים?

מה מערכת היחסים שלי עם מבוכי החיים?

אומר זאת במילים אחרות: מה שמבחין בין אצני המבוך ומצליחי המבוך לבין מוותרי המבוך ומיואשיו זו

מידת האמונה שלהם:

כמה אני מאמינה שיש בכוחי ובתעצומותיי לצאת ממנו? להתעצם ממנו?

כמה אני מאמינה שלעיתים דוקא כניסה למבוך והתמודדות איתנה וחיובית בתוכו עשויה להתיר דברים

עמוקים מאד שהסתבכו בנו

הצמתים במבוך הם הצמתים החשובים בחיינו, בהם אנחנו שואלות את עצמנו:

לאן עלי לפנות כעת ?

ולא פעם נשמעים מתוכנו קולות:

צעדי חזרה לאחור

לנקודה ממנה באת.

לעיתים אני מאבדת את הכוחות להמשיך לנוע, לא חשוב לאן ואני

נשמטת לרגלי הצומת הזו

ושוקעת בה ימים ארוכים מידי, אולם התזכורת הזו שאני משננת

ומתרגלת אותה יום וליל, שנים רבות, הגורסת כי תמיד ישנה דרך, ותמיד

יש איזשהו מסלול לצאת מהמבוך, שעדיין לא התגלתה לי, התזכורת

הזו – מעניקה לי כוחות ותעצומות פנימיים לקום כל פעם מחדש.

תארו לכן, שבכל פעם בה הייתן נקלעות ל"מבוך" בחייכן (יכול להיות

מבוך גדול ויכול להיות מבוכון קטנטנון) הייתן יודעות מעל לכל ספק

שאתן תתגברו עליו ותמצאו דרך לצאת ממנו? מה היה קורה אז בליבכן?

חשוב מאד להבין את הרעיון של מה זה לצאת מ"מבוך?"

לצאת ממבוך זה לא אומר בהכרח לשוב למה שהייתי קודם. אדם שחולה במחלה קשה לא בטוח יחלים

ממנה אבל אם הוא יחליט שיציאה מ"המבוך" עבורו תהיה למצוא דרך חדשה להתמודד עם המחלה וסגנון

חיים חדש ואחר אשר מתאים לו, יש סיכוי גדול מאד ויצא מהמבוך.

אם אנחנו רוצים מציאות חדשה לעצמנו – אנחנו חייבים לשנות את דרך ההסתכלות שלנו, את המחשבות

והפעולות. פתירת מבוכים היא ענין של גישה, של מיינדסט.

השריר אותו אנחנו מוזמנות לחזק הוא שריר האמונה. אבל לא סתם אמונה. אמונת סלע. אמונה בלתי

מעורערת בבוראנו, בעצמנו ובטובו של היקום כלפינו. אמונה נועזת ועוצמתית מאד. האויב הגדול ביותר

של האמונה הוא הספק, אולם מי שמתאמן על השריר הזה יודע היטב שעמידה איתנה מול ספקות, עם

אמונה עמוקה שבנינו בתוכנו גורמת לו להתפוגג כלעומת שבא (עד הפעם הבאה שהוא יבוא, כן)?

אדם שפיתח אמונת סלע הוא אדם בעל תדר גבוה מאד. יכולת ההתגברות שלו מרשימה ביותר. זה כמו

סוג של חיסון. סוג של מוגנות ותחושת ביטחון.

מקוה שהצלחתי לשכנע אתכן עד כאן שכדאי להשקיע את משאבינו בפיתוח שריר האמונה, לפיכך

נשאלת השאלה: אז איך עושים את זה? איך מפתחים אמונת סלע?

ישנם דברים רבים לעשות. מפאת קוצר היריעה אמנה כאן חמישה מהם:

1. מזהים אנשים שהם מודל לאמונת סלע ונצמדים אליהם. מבקשים "להידבק בהם" כי הלך רוח הוא

   משהו שניתן לחקות ולבנות וללמוד. וזו בשורה ענקית.

2. מרבים בתפילות ובברכות כל יום. כל יום. כל דבר שאנחנו חוזרים עליו – הופך בסופו של דבר להרגל

   שלנו. הופך בסופו של דבר לגורל שלנו.

3. קוראים תכנים רוחניים עוצמתיים על בסיס יומי. זה כמו שאנחנו דואגים לשתות ולאכול כי אחרת

   נחלש. אותו דבר קורה עם האמונה. אם אנחנו לא מתרגלים – היא נחלשת. אין קסמים בדבר הזה.

4. בוחרים לנכס לעצמנו סט של אמונות שמחזקות אותנו. זיכרו ש"מהי האמת" לא רלוונטית כלל בענין

   הזה. אמונה זו לא שאלה על האמת. (ומהי אמת בכלל? דיון פילוסופי שלם) אמונה זה ענין של בחירה

   בטוב של עצמי. אם אני בוחרת להאמין שכל דבר שקורה לי – הוא בעדי ולטובתי העליונה, והאמונה הזו

   מציפה אותי בכוחות ואופטימיות להתמודדות עם המבוך בחיי ולהחזקת התודעה שתימצא לי הדרך – אז

   זו האמת! אתן מבינות אותי? זה הכי חשוב!

5. להזין את עצמנו בסיפורי גבורה של אנשים שעשו את זה! שחצו את המבוך שלהם על אף כל הנסיבות!

   להתחזק מהם ולהיזכר כל פעם מחדש שזה אפשרי לנו .