מילת חיבור - עלון אוקטובר 2019

לפני חמש עשרה שנים בערך התאמנתי עם ד"ר קרול מק'קול. תהליך מסעיר ופורץ דרך של כשנה וחצי.

היא לימדה אותי כמה עקרונות נצחיים להצלחה בחיים.

אחד מהם היה: תעוזה וכנות לב עם עצמי

באחת השיחות היא אמרה לי: "אני מבקשת ממך בכל חודש לעשות פעולה אחת נועזת

פעולה אחת שעבורך

היא לצאת "מאזור הנוחות," פעולה אחת שבשבילך היא לא שגרתית, לא מובנת

מאליה, פעולה שכל הפחדים שלך קמים עלייך, ו… וללכת על זה עד הסוף"

ההנחיה הזו שלה נחקקה בליבי לעד.

עם הזמן הבנתי את החוכמה האדירה שעומדת מאחוריה

הבנתי כמה שפע והתרחבות ההנחייה הזו הכניסה לחיי. הבנתי שבין רגע היא הזכירה לי איך לשוב ולהיות

חדשנית, יצירתית וגיבורה של הסיפור שלי! להעז. פשוט להעז. ולעמוד סקרנית נוכח מה שיגיע לעולמי.

כך קרה, שלפני כשנה הצהרתי בפני אחת מקבוצות הלימוד שאני מנחה, שהחלטתי לצאת לנופש/מסע

כל חודש. בארץ או בחו"ל. לאסוף חוויות חדשות ומיוחדות לנפשי.

ואכן כך עשיתי. אבל רק פעמיים הסתייעו בידי.

לאחר שתי נסיעות כאלו, מצבי הפיסי שוב הדרדר ולא שבתי לעשות את זה.

כאב לי שאני לא מצליחה לקיים את ההבטחה הזו לעצמי

ובעיקר – כאב לי ששוב הגוף שלי מסב פניי ממני ולא מאפשר לי להתנהל כפי שהייתי רוצה.

אחרי שלב האכזבה והפחד והתסיכול , אני תמיד נכנסת לשלב "ההכנעה"

כניעה מרצון אל מול הקדוש ברוך הוא

וידיעה מוחלטת שהכל בעדי, גם אינני רואה את זה באותו הרגע

ידיעה עמוקה ש"כל הבא לפתחי – בא לתיקוני" (ימימה)

ידיעה שלמה ש"העונש" של היום, הוא "המתנה" של המחר.

הימים חלפו על פניי והמציאות חזקה היא יותר מכל דבר.

כך הלך הדבר ונשתכח ממני

הלכה ההבטחה לעצמי ונבלעה בתוך האויר הדחוס של היומיום.

חיפוש דרכים להקל על מכאוביי חטפו את תשומת ליבי ושם הייתי מונחת.

באחד הימים היותר קשים שלי נזכרתי בדברים של ד"ר מק'קול

והחלטתי שעל אף מצבי הפיזי – אני חוזרת לממש את הבטחתי ואני נוסעת לשבועיים ליוון!

כן, כן, כלכך רציתי לעשות פעולה נועזת בשבילי,

פעולה שהיא כנגד כל היגיון לנקודת הזמן ההיא,

הכל היה מוכן ומזומן לנסיעה שלי

רק שיומיים לפני התאריך המיועד הרגשתי מאד מאד לא טוב

ורופא, שהגיע לביקור בית הטיס אותי לבית החולים

ושם, הבנתי שעלי לבטל את הנסיעה הזו.

(הדבר המקסים שיש בלקיחת פעולות בכלל ופעולות נועזות בפרט הוא שהתודעה רושמת את הצעד הזה

כצעד שנעשה במציאות! התודעה רושמת את זה כמשהו שקרה! )

לא נסעתי ליוון

ואפילו נדרשתי לשלם קנס לא זעום על הביטול

אבל , וזה אבל גדול! לקחתי פעולה נועזת! עשיתי צעד ששלח מסר ליקום שאני לא מוותרת.

שאני ממשיכה לשאוף להחלמתי, ויהי מה!

שאני ממשיכה לחפוץ חיים, ויהי מה!

חודש לאחר מכן, נתקלו עיניי באופן (לא) מקרי לגמרי במסע רוחני לערש החסידות, בניצוחה של עידית

שלו המופלאה, שהיא מורה רוחנית, תלמידתה של ימימה אביטל זצ"ל, פסיכותרפיסטית ויועצת זוגית.

# לא הכרתי את עידית קודם לכן

# לא למדתי לימודי ימימה (לצערי)

# לא הייתי מעולם בסוג כזה של טיול

# והיי, כבר בטלתי טיול אחד ונקנסתי על זה… אז עוד פעם??? לא הבנת??

# את לא מסוגלת

# את לא תעמדי בזה

# את לא בשביל קבוצה

# ועוד ועוד ועוד…

20 שנות עבודה פנימית בלתי מתפשרת לימדו אותי שהאגו הוא לא יותר מאשר פטפטן רמאי.

כן, כן, פטפטן רמאי!! הוא מאכיל אותנו בשקרים על עצמנו ועל העולם, מטיל עלינו אימות ובהלות.

שמעתי את כל הקולות, אמרתי להם "תודה רבה" והאצבע שלי חייגה לריקי הנהדרת שארגנה את הרישום:

"כן, כן, כן, עניתי לה, קוראים לי רחלי ראובן ו… אני נרשמת"

רצה הגורל הטוב כלכך והצטרפו אלי לנסיעה כמה מחברות הלב והנפש שלי

ורצה הגורל המשגע הזה שלי, שהצלחתי הפעם הזו לצאת!

הצלחתי לעשות פעולה נועזת בתוך העולם הזה. הצלחתי לנצח את החשיכות והקולות החרדים, נצחתי

את תקרת הזכוכית שלי, הרמתי דגל מול כל המגבלות שהזנתי את התודעה שלי שנים ארוכות באיסוף

הוכחות חוזרות ונשנות לחוסר יכולתי.

נצחתי! נצחתי!!! נצחתי ואנצח!!!!

יצאתי למסע המופלא הזה, נשמתי התחברה לרוחם של גדולי החסידות, נתתי לעצמי הזדמנות להכיר,

להתוודע, להתנסות, לבכות ולצחוק, נתתי לעצמי הזדמנות להתגבר על כל הפחדים שכולאים אותי

ומצמיתים אותי לאזורים המוכרים שלי.

הנה כמה מן השורות שכתבתי (יום לאחר סיום המסע)

בהומור וקריצה ואושר גדול לחברות הקבוצה המהממות שהיו איתי:

"חלמתי שנסעתי לכמה ימים לאומן

עם עידית שלו המהמהמת (שהיא גם יפה בצורה שלא תתואר

וגם חכמה וגם כנה כלכך)

וגם אתן כולכן יצאתן בדיוק לאותו טיול

וזה הרגיש כאילו אנחנו מכירות כבר שנים ארוכות,

נדמה לי שהיינו אחיות או בנות דודות

או משהו כזה…

והניה היתה עם גיטרה

והיא היתה כמו פיה כזו

היו לה כנפיים

ופנים משמש

היא שרה ושרה עד שממש הלבבות נפתחו..

וראינו את הלב של כל אחת

ו…אני לא זוכרת בדיוק את כל הפרטים …

אבל… נסענו מלא מלא מלא מלא מלא שעות… אפילו בלילה כשישנו – נסענו

אפילו כשאכלנו – נסענו

איזה חלום מוזר

נדמה לי שזה היה באוטובוס כזה עם שולחנות

או אולי זו היתה מעבורת בכלל

כי אני זוכרת שקפצתי כמו פופקורן כל הנסיעה

ונעתי בתנועות עוויתיות מחזקות אגן… מצד לצד

ואתי המשגעת יצאה ברגע האחרון איתנו… או אולי לא ברגע האחרון… לא זוכרת…

והיא עזרה ותמכה ואהבה והיא משהו משהו…

כל רגע היא חילקה לנו כריכים

(היו שני סוגים: מקמח לבן וקמח לבנבן)

ושרה… כפרה עליה… התחתנה והיו תופים ומחולות

ופתאום החלום קפץ לי

והיינו באיזו חורשה

וכולן הטילו מימיהן בין העצים

איזה חלום מוזררררר…

ואני זוכרת שהיה לי ממש ממש קשה להיפרד מכן

והייתן יפות וזוהרות, כל אחת שמיים

והיה מטוס ענקקקק… עם מיליוני נוסעים…

ופתאום – בום! נחתנו

בום – הביתה

בום – יום שישי

בום – יאמאיאמאיאממיה…

בקושי התעוררתי מהחלום…

איזה חלום מוזר "