מילת חיבור - עלון אוגוסט 2019

לידה מחדש

"צריך ללדת אותך מחדש!

לבשל בראש שלך מחשבות מסוג חדש," אמרה לי תרז, כשראתה

אותי נסה למרפסת וגרוני משתנק ומצפצף בבהלה ומנסה להכניס

אויר לנשמה שלי,

"ב-ז' באדר אהיה בת 84 והדבר שראו עיניי יותר מכל זה "בניאדמים"

שמשמידים את עצמם בכל דרך אפשרית, כל יום עוד קצת,

ואת יודעת למה הם ככה?

זה הכל מתוך שהאדם פוחד

פוחד לקום בבוקר ולהיות הוא…"

אני ניגשת לכתוב את השורות האלו בלב נרעד ונרגש. בידיעה שהחוויה שנחווית בעולמי גדולה מהאפשרות

של המילים לספר עליה, ובכל זאת, אני רוצה לנסות. לגעת ולו במעט. אני רוצה לעמוד לכמה רגעים על

המרצפת הזו שנקראת : "להיוולד מחדש"

לרקוע על השורה הזו שאומרת:

"שעם כל דלת שנסגרת במקום אחד, נפתחת דלת אחרת במקום אחר"

אני רוצה לתת במה לתקווה האנושית. שזה, בעיניי, כל שדרוש לנו בני האדם,

לדעת מעל לכל ספק שאחרי סוף באה התחלה

שאחרי מפולת – באה שוב תקומה

שאחרי מוות – יבואו שוב חיים. יש ברעיון הזה הרבה בידיו של הבורא וחסדיו, וגם הרבה שנתון לנו. למחשבות ולפעולות שלנו.

יהיה זה נכון לאמר שכל לילה וכל בוקר אנחנו מתים ונולדים מחדש. יהיה זה אף נכון יותר לאמר, שבכל

נשיפה ובכל שאיפה אנו מתים ונולדים מחדש. אולם, בעלון זה אנסה לגעת בלידה מחודשת שמתרחשת

לאדם לאחר משבר. לאחר שחש כי אבדה דרכו ואין בכוחותיו לקום חזרה על הרגליים. להיאסף מחדש אל

תחושת החיים.

"אני שרויה עכשיו בהרגשה של תוהו ובוהו, כאילו ארמון חיי התפורר ואבניו מתגוללים… כל כוחותיי נדרשים

עכשיו כדי לברוא מחדש את עולמי המתפרק… ואם לא, ייהפך הכל לאבק ויימחה הכל. האם אתגבר ואקום

שנית?"(זלדה)

בשביל להיוולד מחדש, עלינו להסכים קודם – למות. להסכים לקבל את התנועה הזו. להיכנע לגל הקשה

שעובר עלינו ולהישאר חדורי אמונה, שאם לא נפחד ל"מות קצת..". להיפרד ממה שקמל ויבש ועבר זמנו –

אזי נזכה בלידה מחודשת ומלאה בהכרת תודה לחיים.

חגית אלמקייס, חברתי האהובה ומנחה תהליכי צמיחה באמצעות כתיבה, חשפה אותי לסיפורו הזך, היפהפה

ומכמיר הלב של או הנרי "העלה האחרון" על מוות וחיים ועלה אחד של תקווה:

ְ סוּ וג'וֹנסִ י, שתי חברות, החזיקו סטודיו ברובע קטן ועני בגריניץ' ווילאג.' ובאחד החורפים דלקת-ריאות

ְ השתוללה לה ברובע. יום אחד היא הלמה בג'וֹנסִ י. היא שכבה חלושה, בקושי נעה, בוהה מבעד לשמשת

החלון.

"הסיכוי שלה קלוש" אמר הרופא לסוּ "הגברת הקטנה שלך גמרה אומר לא להבריא."

סו פסעה לחדר בדמעות. היא חשבה שחברתה ישנה, אבל אז הבחינה שעיניה של ג'ונסי נשואות אל מעבר

לחלון והיא לוחשת.

"שניים עשר" היא לחשה "אחד עשר," ואז "תשעה," ואז "שמונה" ו"שבעה" כמעט יחדיו. סו התבוננה אל

מחוץ לחלון. מה היה שם לספור? ממול היה קיר לבנים משמים ושיח קיסוס זקן טיפס עליו. רוח הסתיו

הקרה תלשה את עליו, אחד אחרי השני.

"ששה," לחשה ג'ונסי. "הם נושרים מהר עכשיו. לפני שלושה ימים היו כמעט מאה. הנה הלך עוד אחד .

נותרו רק חמישה".

"חמישה מה, יקירה? ספרי לי".

"עלים. על הקיסוס. כשהאחרון יִ נשוֹר, גם אני אלך"…

אני זוכרת שגם אצלי היו תקופות שחלפו מחשבות כאלו בראש. הרגשתי שאני נוטה למות. משהו בכוחות

החיים אזל ממני והגוף טרף אותי. השעות האינסופיות ששכבתי במיטה בלי יכולת להרים את עצמי ממנה

חרוטות בי לעד. יש בזה משהו מצמית. מחריד. הכל החל להתרחק ממני. את החיים ראיתי מבעד לחלון והם

חלפו על פני כמו צללים, לא הרגשתי שיכת אליהם ולא הם אלי. הכל כאב לי. לא היה מקום בגוף שלא כאב

לי. והנפש שלי נאבקה. שלחה זרועות אל האויר ושבה בכל פעם מחדש – מובסת.

זה היה כך עד לרגע שנכנעתי לגמרי. הפסקתי להילחם. הפסקתי להיאבק. "אם יהיה עלי למות – אמות" כך

החלטתי בתוך עצמי. ואז בא ריק. ואקום. אינות. עצרתי הכל בחריקת בלמים. ירדתי מהרכבת. נפרדת בתוכי,

מספידה את עצמי, בטוחה שהכל נגמר. סוף.

"הו… באמת". התלוננה סו. "מה הקשר בין עליו של הקיסוס להחלמתך? בואי נאכל מעט מרק".

"אין לי תיאבון". אמרה ג'ונסי. "רק ארבעה נותרו. אני אראה את העלה האחרון נושר ואז אלך גם אני".

ְ "נסי לישון", אמרה סו. "אני חייבת לקרוא לבֶּ רמָ ן, שישמש לי מודל לציור. אני מיד חוזרת".

ברמן היה צייר שגר מתחתן. הוא היה מעבר לשישים, חלם תמיד על יצירת מופת משלו אבל במשך שנים

לא צייר, למעט משיכת מכחול פה ושם. הוא השׂתכר מעט כמודל לאומנים הצעירים שברובע ולמרות שהיה

זקן נשכני הוא חיבב את האומניות הצעירות שגרו מעליו.

סוּ מצאה את ברמן שתוי מעט בדירתו וסיפרה לו על אחיזתה הרופפת של ג'ונסי בחייה.

ברמן הזקן, בעיניים אדומות, זעק את מיאוסו מדמיונות אידיוטיים שכאלה.

ג'ונסי ישנה כשהם עלו. היא וברמן השקיפו בחשש מבעד לחלון על שיח הקיסוס. גשם קר מעורב בשלג

החל שוב לרדת.

בבוקר למחרת מצאה סו את ג'ונסי בוהה בחלון. והנה… לאחר משבי הסופה העזים שהשתוללו בלילה, עוד

ניצב אל מול הקיר עלה קיסוס יחיד, האחרון שעל השיח. ירוק צהבהב, קרוב לגבעול, תלוי באומץ על ענף.

"האחרון", אמרה ג'ונסי. "הייתי בטוחה שיִ נשוֹר בלילה כששמעתי את הרוח. הוא ינשור היום, ואז… אמות

אני אתו".

היום הלך וחלף, ומבעד לאור הדמדומים הן יכלו לראות את עלה הקיסוס הבודד נצמד לגבעולו, וגם רוח

הערב והגשם שהתחדש לא יכלו לו. עלה הקיסוס הבודד היה עדיין שם.

ג'ונסי שכבה, מביטה בו במשך זמן ואז קראה לסו.

"העלה האחרון נשאר שם כדי להמחיש לי איזו טיפשה הייתי". אמרה ג'ונסי. "לרצות למות זה חטא. אשמח

למעט מרק עכשיו. הביאי לי גם מראה, וכמה כרים, ואתבונן בך מבשלת".

בצהריים שב הרופא. "היא יצאה מכלל סכנה. קצת תזונה והשגחה – והיא בסדר. ועכשיו אני חייב לרוץ

למקרה אחר, בקומה למטה. ברמן שמו – איזה אמן, נדמה לי. גם דלקת-ריאות. הוא איש זקן והמחלה

חריפה. אין לו תקווה".

בערב ניגשה סו למיטתה של ג'ונסי. הצבע חזר ללחייה.

"יש לי משהו לספר לך", היא אמרה. "מר ברמן מת היום מדלקת-ראות. הוא נמצא בחדרו בבוקר, כשנעליו

ובגדיו ספוגי מים. הם מצאו עששית וסולם, כמה מכחולים מפוזרים, ומשחות צבע בירוק ובצהוב. הציצי

בקיסוס, יקירה, על העלה האחרון שעל הקיר. לא תהית למה הוא מעולם לא נרעד מהרוח? זו יצירת המופת

של ברמן… הוא צייר אותה שם… בלילה בו נשר העלה האחרון"

אם כן, לאחר שנכנעתי עד סופי ומשהו בי הפסיק לפחד מלמות,

באה ההסכמה לשהות בתוך "הריק." למצוא יופי בהתרוקנות הזו. לנח בתוכי ולהעמיק בכל רגע ורגע את

הקשר עם עצמי האותנטית ועם הבורא.

מי אני?

מה אני רוצה ?

במה אני חושקת?

מה הסתיים בחיי ואני מאפשרת לו ללכת ומה אני רוצה ליצור מחדש?

האם אני חיה את החיים שאני רוצה?

האם אני משקיעה באוגדן האהבות שלי? במה שחשוב ויקר לי?

ואז – חשוב יותר מכל זה למצוא חוט, דק ככל שיהיה, שקושר אותך לתקווה. לתקוה ולאמונה שעוד מעט יבוא

משהו חדש וטוב יותר. עוד מעט השמש שוב תאיר עלייך.

ואדם אחד לפחות, שלא מפסיק להאמין בעבורך שיש מוצא! יש דרך! יש אופק!

וזה ללא תלות בנסיבות שאת נמצאת כרגע. זו אמונה ללא תנאים שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. אמונה

ללא תנאים בגלגל הזה של לידה – מוות – לידה.

לידה מחדש היא חיבור מחדש לרצון החיים ומחוייבות פנימית עמוקה להתחיל לבנות לעצמי את החיים שאני

באמת רוצה והם רוטטים בהתאמה לגופי, נפשי ונשמתי.

"ב – כ'ה בכסלו, אם תסכימי, את תבואי להתאשפז בלב שלי

את תישני אצלי בידיים כל זמן שהכוכבים יעידו שעוד לילה. בזמן הזה- אני ומקהלת המיילדות וכל כוהנות

העולם החדש נספר לך על הפלנטה שאת עומדת לקום אליה בבוקר, נספר לך שעל אף שיש פרידות פה

וגופים מתים, כל יתר הזמן חיים, שלמרות שלפעמים אנחנו מתנהגים כאן ללא צלילות הדעת, כל היתר-

אנחנו אנשים תמימי לבב שכמיהתם לרקוד בגשם ולחרוש את השדות, לשיר יחד ולאפות ריח טוב של

אהבה זה לזה, נספר לך שהעולם כאן הוא בטוח והאדם טוב מנעוריו (רק את זה נספר לך)

נמתיק לך בלשון גרעין מן האור וזרע מן השורש של העצים,

לפני שהבוקר יעלה נוסיף לך שם מאותיות הנשמה שלך והוא יזרים אצלך את כל הדם מחדש. עם צאת

החמה נערוך לך טקס שמחת הבת ונשיר לך שעות ארוכות "ברוך שעשני כמו שאני" ותראי איך כל החמצן

שאבדת במעברים ישוב אלייך

ואיך את תהיי קלה כמו נוצה

ואיך תלכי לחיות בקצב של הטבע שלך

ואת תשירי הרבה

ואת תהיי נולדת מחדש

ואת תהיי חיה"

"הו תרז תרז," לקחתי את הידיים שלה ושמתי אותן סביב בטני וחבקתי אותי דרכה

והיא צחקה

ולי היה חמצן לעוד כמה ימים" (מתוך "כך היתה תרז – לידה)"

לקום מחדש מנקודת מבטי זה תהליך. וזה שיעור גדול באמונה, חריצות והתמדה וסבלנות. יש יחידי סגולה

שזוכים לחסד אלוהי וקמים יום בהיר אחד כאילו לא היה דבר קודם, אולם מרביתנו קמים בצעדים קטנים.

כל יום פסע אחד קדימה. כל יום עוד ניצחון קטן של עצמנו.

הדברים שמצאתי אותם כהכרחיים לתהליך הזה הם:

1. סביבה תומכת – סביבה שמכירה בסבל שלך ומאמינה לך, סביבה שלא מפסיקה להחזיק את התודעה

   שאת מסוגלת לקום. שזה יקרה.

2. תקווה – צריכה של סיפורי גבורה ותקומה של אנשים אחרים.

3. שינוי האמונה שקונה לה מקום של כבוד בתקופת משבר: "ניסיתי הכל. אין יותר מה לעשות" לאמונה

   שאומרת: "עוד לא ניסינו הכל. תמיד יש עוד משהו שלא ידענו עליו והוא עשוי לסייע"

4. פעולת הנפה – פעולה אחת קטנה במציאות שתניע את המערכת להתחיל להתקדם.

   (אצלי הפעולה היתה כלכך קטנה כי לא היו בי כוחות לדבר. אצלי הפעולה היתה לאמר "בסדר, תודה,

   אבוא." זו היתה חברה שהודיעה לי שהיא קבעה לי תור למנהלת מחלקת כאב והודיעה לי את התאריך

   והשעה. מאותה פגישה משהו התחיל לנוע. כל מה שידעה הרופאה הזו לעשות זה לתת לי פתח קטן של

   תקווה. זה הכל. מדהים לראות איך הגופנפש מגיבים לזה, נכרכים סביב זה, מוכנים לרגע להרים את

   הראש .

5. תשומת לב לשפה שאנחנו מדברות בה. לגייס משאבים פנימיים לשפה חיובית שיש בה אמונה בטוב.

6. לשתף את המעגל הקרוב בתהליך שאת עוברת ולהעז לבקש עזרה. אפילו בפעולות קטנות. אלוהים

   נמצא בפרטים הקטנים.

7. להוקיר ולשבח את עצמך על כל תנועה קטנטנה של התקדמות. (כמה מתנות קניתי לי… אמאלההה..).

8. לנקות, לנקות, לנקות – לעשות טיהורים וניקיונות בכל תחומי החיים:

   מערכות יחסים, הבית (כולל כל מגירה וכל ארון,) כספים, עבודה, תזונה וכו…'

   משבר מספר לנו שאנחנו לא חיים כפי שנכון לנו. והלידה מחדש מתחילה להתרחש כשאנחנו מפנים

   מקום נקי.

9. השקעה וטיפוח יומיומי של הגוף: מגע, תנועה, תזונה, שינה, טיפול בעור, בדיקות.

   אין מנוס ממנו. ניסיתי לברוח ממנו. האמינו לי שתמיד הוא ניצח!

10. חיבור עמוק ויומיומי לבורא עולם, לעולמות הרוח, למשמעות , לתפילה וגמילות חסדים.