מילת חיבור - עלון יולי 2019

"בלילה ההוא,

כאשר ישבתי לבדי בחצר הדוממת והתבוננתי אל הכוכבים

החלטתי בליבי – כמעט נדרתי נדר

להקדיש ערב-ערב

רגע אחד

רגע קט ויחיד ליופי הזה הזורח" (זלדה)

נולדתי עדינה

"כיצד יוכל גופי לרדת לשאול היומיום" שואלת רוני אדם בפתח ספר שיריה הראשון "(כאילו לא נקרע דבר)"

ואני קוראת את השורה הזו בפה פעור מרוב יופי ורהיבות

וגם שואלת איתה וגם לא יודעת לענות על השאלה הזו לגמרי. יש בי רק ענפים נרעדים שהצמחתי עם השנים,

אשר לימדו אותי מעט על איך יוכל גופי ליומיום הזה?

במשך שנים ארוכות ניסיתי להיות "כמו כולם"

צברית, עמידה, חזקה, מחוספסת משהו, זורמת בקלילות

קצת סברסית, קצת ליצ'ית,

רציתי כלכך להפסיק להיות עדינה, עד אשר באה עלי עדינותי ונטלה את כולי.

אם יש משהו שאני לא אוהבת זה שינויים.

ואם יש משהו שהחיים שלי אילצו אותי לעשות ביתר שאת – זה שינויים.

החיים הם שינוי. זאת עובדה.

עומק השינוי, גווניו, איכותו, צורתו – זה כבר ענין אישי וקארמי של כל אדם בעולם.

לא פעם בחיי חשתי שהגוף שלי מדרדר את עצמו ויוצר מציאות בעבורי. אותה מציאות שלא הצלחתי ליצור

בעצמי. לא פעם הגוף שלי מושך את עצמו להפסקת פעילות בכזו קיצוניות שמאלצת אותי לעצור הכל

ולקחת פניית פרסה.

שוו בנפשיכן: מירוץ, אזעקה, מקלט, עצירה, שקט, ריק, חרדה, פרסה, מחדש, תקומה, אור

וחוזר חלילה. כל פעם החיים, שבנויים מאספלט ומסלעים ומשרב ומתכי ברד, תובעים אותי בחזרה אליהם.

וכל פעם – אני רוצה כלכך לשוב אליהם. וכל פעם, אני נמהרת לצאת לתוכם מחדש מבלי להגן על עצמי די

וכל פעם כזו – אני מדדה הביתה בתבוסה.

עד שיילמד השיעור, עד גמר התיקון!

אני לא מצליחה להיזכר מתי זה קרה שהכתרתי את גופי לאפוטרופוס שלי,

לפוסק והגוזר של בחירות חיי

למנהל האישי שלי

אני רק יודעת, מעל לכל ספק, שהיה רגע כזה.

אני יכולה לאמר שהוא מנהל קשוח מידי בשבילי

אבל נחוש

ישר והגון

חף מלרצות ולמצוא חן

מכוון להגשמה מלאה

ומגיב קשה לזיופים וצרימות. לשקרים לבנים ושחורים, למניפולציות, להעמדת פנים.

הוא זועף על כך מאד ומגיב בהשבתות ללא כל משאים ומתנים.

עם השנים, ועם ההבנה שהוא ואני זה לכל הגלגול הזה

ואין לו מנוס ממני

למדתי להרכין ראש בפניו, החלטתי להיכנע למולו ולקבל את מלכותו.

בכל פעם שנפגשנו פנים אל פנים

למדתי לראות את היופי שלו

ולהאמין לו שהוא רוצה את הכי טוב בשבילי, יותר מכל אדם בעולם. הוא אוהב אותי אהבת אמת. ולא מוכן

לוותר לי על פחות מזה.

"תאמר לי אתה, בתוך הגן, היכן לעמוד" (רון דהאן)

נולדתי עדינה.

אינני מתכוונת במילה עדינה לשימוש המקובל שלה, כמו סוג של מחמאה. אלא לעדינות כטונוס נפשי.

כויברציה עצבית מולדת.

עדינה כחלק מהווייתי הכוללת שיש לה השלכות על איכות החיים שלי, על הביטחון הקיומי והעצמי שלי ועל

תחושת האושר הכללית שלי. ממש כפי שיש מי שנולד היפראקטיבי או מכונס, נינוח או תתרן.

נולדתי עדינה מידי.

ונחתתי אל תוך עולם שהמרקם שלו, מעצם מהותו, הוא מחוספס. גס. קולני. רוחש.

והמפגש הזה בין השניים

הוא רעידת אדמה מתמדת שמתרחשת בתוך ליבי. בתוך נפשי.

שברים טקטוניים שמביאה איתה שהות על פני האדמה הזו, יש לי רעד פנימי דרך קבע

כי העולם שהגעתי אליו עשוי ממערכת עצבית שונה משלי

עשוי ממירקם שונה משלי

מקצב וקול שונים משלי.

ושוני, אם לא לומדים לאיך לנהל אותו, איך לכבד אותו, איך לתת לו מקום ומרחב מחיה, איך ליצור גשרים

בריאים, יכול להפוך לחוויה גהנומית, הרסנית ומטלטלת, לחוויה שלוקחת ממך כל חלקה טובה, אשר יש בה

לכבות את אורך העדין והשברירי.

***מבקשת להניח הבחנה דקה וחשובה בין רגישות לעדינות. הרגישות אכן נכללת בתוך העדינות, אולם

לא תמיד העדינות נכללת בתוך הרגישות. כלומר: יכול להיות אדם שרגיש לדברים מסויימים, ואולי אף רגיש

מאד, אולם אינו ניחן בעדינות כלל או ברמת עדינות נמוכה מאד)

לך אל הנמלה, והתנצל / חלי ראובן

"מה שהכי הכאיב לי,"

בכתה עלי נמלה עדינת מבט,

"לא היתה העובדה

שהוא דרך עלי

וגסס ליבי רגעים ארוכים,

אלא

שהוא לא חש דבר,

אפילו לא שסולייתו,

מאז אותו היום,

מכתימה את עולמו

בכל מקום

בו הוא דורך,

דעי לך

שאלוהים נמצא בפירורים,

לכי לאט ובעדינות ברחובות,

בכל מקום

יש

נמלים

אני כותבת על האנשים העדינים

מפני שהם יכולים להיות אתם

בני הזוג שלכן/ם

הילדים שלכן

התלמידים, העובדים, האחים שלכן

מפני שכמו כל דבר שאנחנו מבינים אותו, לומדים אותו ומכירים בו – אנחנו יכולים להפוך אותו למתנה

מוזהבת. ליהלום שבכתר.

האנשים העדינים יכולים להיות הרסניים לעצמם, מדוכאים ומיואשים מתוך תחושת הפער שמתגלעת בינם

ובין ה"עולם" ולחוש שהם קורסים תחת נטל. שהם לא יכולים למשימה הזו.

אולם, בהינתן מעטפת אוהבת, מכילה ומקבלת, הם עשויים להיות ממובילי החברה והתרבות האנושית. מפנסי

הדרך של החלקים הנעלים והנשגבים שבאדם ובעולם.

"אני אוהבת לנח בתוך עיניים שמכסות אותי עד כפות רגליי ויושבות לידי בשקט" (חלי ראובן)

אני כותבת על האנשים הרגישים כדי לחשוב ביחד מה אנחנו יכולים לעשות למעננו ולמענם כדי שיוכלו

לחוש ולמצוא בעולם הזה בית. כמו כל אדם אחר. ולא יוותרו תלושים הנודדים ממקום למקום כדי להסדיר

לעצמם את הנשימה.

כדי להשקיט לעצמם את המהומה שהמפגש עם העולם מטיל עליהם בכל פעם מחדש

אני כותבת על האנשים הרגישים, כדי שנזכור ונדע, שאם אוחזים בהם נכון, בגופם ובנפשם – הם מתגלים

כמאירי הרוח

כמופעי היופי של הרקיעים

והם לא יכולים לעשות את זה לבד. הם לא יכולים לחיות בבדידות, בהסתגרות

בתחושה מתמשכת שמשהו איתם לא בסדר

בהעמדת פנים, בסחיבת שריונות על גופם, הם זקוקים, כמו כל אחד מאיתנו

לידיים, ללב פתוח ולהרבה הרבה קבלה והבנה

כל שאני רוצה ומבקשת זה שתכירו את האנשים העדינים. שתדעו, שכמו הרבה קבוצות מיעוט אחרות, בשל

חוסר ידע ובורות, חלקם קבורים בתוך הארון ומפחדים לצאת משם.

מפחדים לעמוד מול העולם ולאמר: נולדתי ישות עדינה. וזה אומר כלכך הרבה דברים לגבי, למשל: (ואלו

רק מעט מן הדוגמאות, כמובן)

.1אני מתקשה להכיל רעשים חזקים וערבוב של אנרגיות

.2העולם נחווה אצלי בווליום מטורף. הכל בעוצמה. הכל חזק. הרגשות חזקים מידי. וזה יוצר לא פעם

תחושת הצפה שמצריכה התכנסות במקום שקט, חשוך וקריר

.3הנטייה לחלות בגוף או בנפש במידה ואין הכרה ואין הבנה פנימית וסביבתית של ההתמודדות הזו – היא

גבוהה מאד. במיוחד בהתפרצויות של מחלות אוטואימוניות

.4אני מתקשה לבצע פעולות פשוטות שמצריכות ממשק עם ההמון: קניונים, סופר, שדה תעופה, כנסים,

פסטיבלים, אירועים משפחתיים ועוד

.5פעולות פשוטות של החולין עשויות להיות לי בלתי אפשריות, וזה עלול להיראות מהצד מאד תמוה ולעורר

כעס או ביקורת

נולדתי עדינה ומה שזה אומר לגביי זה:

.1שאני דקת הבחנה

.2שהנוכחות שלי עשויה לרפא את מי שסביבי

.3שהמגע שלי רך ומערסל

.4שאני אוהבת אומנויות

.5שאיים של שקט הכרחיים לי, הרבה יותר מאנשים "נורמטיביים"

.6שאני קולטת את כל מה שנאמר ונכתב "בין השורות" והנפש שלי מגיבה לזה

השפה השלווה היא מזור לאנשים העדינים. נפגשתי עם השפה השלווה לראשונה לפני כעשרים שנים, שעה

שיצאתי ללמוד דימיון מודרך ו-.NLP

שפה שלווה היא אם תרצו – שפה ללא אלימות. ואין הכוונה ל"לא להעליב או לא להשתלח," זה עמוק הרבה

יותר. זו שפה שמגיעה ממקומות אחרים בנפש האנושית. זו שפה שעונה על צורכי הנפש ומגייסת את האדם

ואת חלקיו הטובים והבריאים לשתף פעולה, להתקרב.

נסו לחוש ולהבחין בהבדל בין:

"חייבת" ל"יכולה, אם אפשרי לך, אם יסתייע בידך"

בין: "אני מבקשת ש"… לבין "אני מזמינה אותך ל"…

השפה השלווה עטופה ברחשי הלב ובהנתו העמוקה. היא יוצרת אוירה חמימה ונעימה לגופנפש, יש בה משהו

שפותח, נותן בחירה, מכיר בקיומו ושונותו של האחר.

נולדתי עדינה

לא בחרתי בזה. אולי, אילו היתה ניתנת בידי הבחירה – הייתי בוחרת לוותר על זה הפעם הזו, מפני שההתנהלות

בחיי ארץ עם עדינות יתר היא מאתגרת מאד בשבילי. יחד עם זאת אני מאמינה שהדבר הכי מוצלח שאתה

יכול לעשות עם הקלפים שקבלת – זה לנצח איתם. להוציא מהם את המיטב, לגלות בתוכם את הניצוץ

האלוהי והזורח שמצוי בתוך קלפיך.

וכך, חשבתי לעצמי, שלא סתם נאמר "גן עדן," שעדינות היא דלת מרכזית להיכנס אל גן העדן, אל היופי וההוד

והתפארת של גן העדן. בחרתי לאמץ לעצמי את האמונה שהעדינות כדרך חיים, כאיכות פנימית, היא הדרך

המובילה אל איזשהוא אושר שאיננו מוכר לנו כאן. הוא אחר והוא למעלה מן המילים.

"בלילות הסתיו נופל ביערים עלה לא נראה" (דוד פוגל) – הנוצה האגרופית הזו.. אין לי מילים בשבילה. רק

לקרוא ולתת לזה לחלחל פנימה ולחוש את העולם הזה שנכתב כאן, בשורה הזו של פוגל.

נולדתי עדינה

איני יכולה לראות יותר מציור אחד ביום.

אני

סדקים

סדקים

כך גם הקווים על כף ידי

כך גם ימיי

שיריי

מבטי

ובסדק – אור

תמיד בסדק – אור

תמיד