מילת חיבור - עלון מאי 2019

מאי 2019

"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"

אתי,

כלכך קרובה, כלכך אנושית,

כלכך נשגבת

לו היית בין החיים, אתי, הייתי עושה

כל שביכולתי כדי להיות קרובה לרוח האל המפעמת בך, כדי ללמוד אצלך וממעיינותייך, כדי לשוחח איתך,

להינגע מן הכתר שהושם מעל ראשך, כדי ללכת אחרייך לעולם טוב ויפה ומנחם הרבה יותר. איני יודעת

איך זה קרה, אבל נחשפתי אלייך רק לפני כמה שנים, וקראתי בך כמו הלך במדבר אשר מצא מים חיים.

כל פסקה שקראתי סמר עורי מרוב הגבהות שיכולה נשמה להגיע אליה, מרוב האצילות שפגשו עיניי ופגש ליבי

בין פסוקייך.

מהיום שהתוודעתי להוויתך ולכתבי ידייך, חשתי שנקשרה

נפשי בנפשך באיזשהו מימד ושכל אדם בעולם יכול

לשאוב ממך כוחות ותעצומות ורצון אדיר למצוא את

האל שבתוכו. יש לי הזכות להקדיש את המילים בעלון

הזה ליפי ליבך הכותב וההוגה, הלב שבחר להציל אחרים

ולא את עצמו, הלב שסיים את היומן בדמי ימיו במילים:

"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים"

תודה על הנחמה וענפי האור שהותרת לי

משוררים כמוך לעולם אינם מתים

הם ממשיכים להתקיים בעוצמה ובפעימת רקיעים בתוך

הלבבות

באהבה ובקידת הודייה

חלי

אהרון אפלפד כתב בהקדמה ליומנה של אתי הילסום, "השמיים שבתוכי" כך:

"יומנה של אתי הילסום שנכתב בשנות המלחמה באמסטרדם ,לא רחוק ממסתורה של אנה פרנק, הוא ללא

ספק אחת התעודות המפעימות שראו אור. התעודה שהשאירה לנו אתי הילסום היא יותר מווידוי. בסיסה הוא

אמנם האני, אני שנתערטל מהרבה לבושים, אך ראשה שואף אל השמיים. זוהי התפתחות איטית וכמוסה

שראשיתה באהבת איש והמשכה אהבת אנשים ולמעלה ממנה – אהבת האל"

בשבילי, אתי הילסום וכתביה הם עדות חיה לאפשרות להתעקש על היטהרות הלב. "השואה נתפסת בדרך

כלל כרגע של התרוקנות האור האלוהי מן העולם," אומר אפלפד, "אך אצל הילסום, דוקא רגעי המצוקה

האלה הם רגעים של התעלות רוחנית."

אז מי זו אותה אתי הילסום?

אתי הילסום נולדה ב־ 1914במידלבורג שבהולנד. אביה היה חוקר העולם הקלאסי, ואִ מה בת למשפחה יהודית

שהיגרה להולנד מרוסיה. בתקופה שבה הנאצים השתלטו על גרמניה השכנה אתי שקועה הייתה במסעות

אינטנסיביים של חיפוש עצמי – אף כי הצליחה אז לסיים גם את לימודי המשפטים. במארס ,1941מיד לאחר

שהנאצים פלשו להולנד, החלה אתי לכתוב יומן. יצירה זו שהתגלתה לעולם לאחר המלחמה נתפסת היום

בעיני רבים כמופת ספרותי שממנו נשקפת ראייתה הרוחנית המיוחדת (יומן זה ראה אור בעברית בהוצאת

"כתר" תחת השם: "השמים שבתוכי: יומנה של אתי הילסום" – אדמיאל קוסמן.)

אתי הילסום חיה באמסטרדם בעיצומן של שנות השואה השחורות, ,1943-1941ועל שנתיים אחרונות אלו של

חייה אנחנו קוראים ביומן מרתק ומדהים זה. יומניה של אתי הילסום אינטימיים ביותר וגלויי לב. הם עשירים

בפרטים על ידידים ובני משפחה, על המראה

שנשקף מחלון חדרה ואף על ריח היסמין שבחצר.

השואה חודרת ליומנים בהדרגה: בתחילה – מצעדם

של חיילים גרמנים ברחוב, אחר – פירוט הייסורים

שניתכו על יהודי אמסטרדם, ולבסוף – הטרנספרים

והשילוח הסופי למחנות המוות. בספטמבר 1943

נשלחה אתי הילסום לאושוויץ, שם מצאה את מותה.

40שנה המתינו היומנים כמוסים ומוסתרים מעין

רואה. משפורסמו – לראשונה בהולנדית, ובתוך

שנתיים בעוד למעלה מעשר לשונות, נחשפה

עדות מופלאה בעוצמתה על התעוררות רגשית,

אינטלקטואלית ודתית של אישה צעירה יוצאת

דופן נוכח האיום הנורא ביותר שידעה האנושות על עצם קיומה.

מה היומן שלה שב ומלמד אותי, כל פעם מחדש, כל פעם בעוד רובד?

– הוא מלמד איך לכרוע ברך אל מול המציאות ואל מול האל שבתוכי

– איך להתמיר את הכאב לאנרגיה של חיים

– איך להגביה מעל השנאה, הקנאה והטינה

– איך לסלוח

– זהו מסמך של התפארת המצויה בתוכנו, בבני האדם, שנכתבה בשעות בהם מלוא הכיעור האנושי פשה

בכל פינה.

אתי הילסום היא אחת מחוקרות וכותבות הנפש המרתקות שפגשתי,

אני מוצאת שלא אחת שיריי מתכתבים עם רעיונותיה. הנה למשל קטע מתוך יומנה:

״בבוקר, לפני שאתחיל במלאכת היום שלי, אקדיש חצי שעה ל"התבוננות עצמית:" להקשיב למה שקורה

בתוכי,ללכת לאיבוד. אפשר גם לקרוא לזה מדיטציה, אבל המילה עדיין מבהילה אותי קצת…

זה לא כל כך פשוט… צריך ללמוד איך עושים את זה. קודם כל צריך להתנקות מכל הפסולת והזוטות של

היומיום. הרי ראשי הקטן חדורתמיד אי שקט שאין לו הצדקה… וזאת תהא מטרת המדיטציה:

שתוֹכִ י יהיה למשטח גדול ורחב ידיים, שאין בו זכרלסבך השיחים המסתיר את הנוף. כלומר, שייכנס בי

משהו מן ה"אלוהים," אותו משהו שקיים ב"תשיעית" שלבטהובן. וגם משהו מן ה"אהבה," לא האהבה שהיא

דבר מותרות, שאתה מתהולל בה לשעה קלה ומתפעלמרגשותיך הנשגבים, אלא האהבה שאפשר ליישם

אותה בחיי היומיום״ (עמ' )23

וכך כתבתי אני באחד משיריי "תעשי לך בוקר:"

מילים הן לפעמים חוֹפים…

"…בכל אשה יש אלפי שמשות

כשאחת שוקעת

זורחת חדשה ויפה עוד יותר,

קומי לעשות לך בוקר

העיקר הוא הבוקר

הוא ראשית כל היום,

בוקר שלא תקומי לעשות

יתהפך עלייך לקוברך

ירקיב לך את הטעם,

הבוקר שתעשי לך

יקבע את יומך

את המנגינה שתלך אצלך בבית,

את השמחה של הילדים,

למדי לעשות לך את הבוקר

למדי להעיר את הבית

לשדה שיש בו תלם

ששמת בו עקבות שילכו אחרייך,

למדי להעיר את הבית

לנתיב

שיש בו אשה

שיושבת על מקומה

ואפשר ללכת אחריה,

קומי להכין לכם

בוקר טוב"

מי שסייעה לי להתמודד עם מצוקות גופי ונפשי כלכך הרבה פעמים היו מילותיה של הילסום והרוח האינסופית

שלה, הדרך האמונית הבלתי ניתנת לתיאור שהיא סללה לעצמה:

"אלוהים לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו," (עמ' )108כך היא כותבת, ובמקום אחר היא מוסיפה: "זה מפליא

כלכך. אנחנו שרויים במלחמה. אנשים נשלחים למחנות ריכוז. מעשי האכזריות היומיומיים הולכים ומתרבים…

אני רואה את הבהלה שבאנשים, את הסבל האנושי ההולך ומצטבר… כל אלו ידועים לי ועיניי פקוחות… ובכל

זאת, אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים… ככה זה. זאת תחושת החיים שלי. ואין מלחמה או מעשה

אכזריות… אשר יוכלו לשנות אותה" (עמ' )75-6

אני קוראת בכתביה ואני נושמת. אני נושמת מזה הרבה מאד זמן נשימה מרווחת.

שקטה, נשימה שהפסיקה לרוץ החוצה וכולה נחה בתוך עצמה

לו רק יכולתי בכל רגע ביום לזכור את דבריה, שיהיו מהלכים בתוכי רגע רגע…

אני קוראת את ליבה רב היופי אשר זכה לנגיעת השמיים ואני מרגישה במלואי את הרעיון הקשה והאמיתי

הקובע שגם מחלה וייסורים הם סוג של חסד. גם באופן פרטי ואישי וגם באופן כללי וחברתי.

כן, קראתן נכון:

גם מחלה וייסורים הם סוג של חסד. סוג של בחירה שהנשמה לוקחת על עצמה על מנת לעבור את הסף

ולהתמיר לחיים מלאי רוחניות ומשמעות. להשיג בתוכה את ההכרה המוארת שבני אדם מגיעים לעולם לשני

דברים: להתפתח ולאהוב (לתת!)

וחשוב שנזכור שכל המשתקף בנו מבחוץ- הוא בתוכנו. העבודה שלנו היא לבער את הרע מתוכנו.

זה לא יקרה אף פעם בפעולות חיצוניות.

אני חווה עומק מסוג חדש בתוכי ותזכורת שעוצמתה כעוצמת החיים:

הכאבים שלי מאלצים אותי להתפתח בכל רגע שנשמה פועמת בקירבי!

הם מעירים אותי אל האמת שאני מנסה להימלט ממנה שוב ושוב:

כאב הוא חלק מהחיים

ומוות הוא חלק מהחיים

וכדי לדעת איך לחיות – חשוב לדעת איך למות:

"החיים אינם נראים לי חסרי משמעות.

ואלוהים אינו חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו.

אנחנו הם החייבים הסבר! אני מתי כבר אלף מיתות באלף מחנות ריכוז.

חוויתי הכל על בשרי וידיעות חדשות כבר לא מדאיגות אותי.

בדרך זו או אחרת הכל ידוע לי ועם כל זאת חיי יפים ורבי משמעות, כל רגע ורגע מהם"

אתי הילסום ויומנה נוגעים בארכיטיפ הזקנה החכמה והאשה המרפאה

"על פי שפתו ותורתו של יונג, מהווה הזקן החכם פרסוניפיקציה – האנשה – של רוח האדם וחוכמתו. דמות

הזקן החכם מופיעה באין ספור סיפורים, אגדות עם, מיתוסים ויצירות אומנות. גם בחלומותינו מופיעה

לעיתים דמות זקן חכם בהתגלמויות שונות. פעם כגורו או קוסם, רופא, איש דת כזה או אחר, רב, כומר או

שייך. לעיתים זה מורה ופרופסור או כל דמות בעלת סמכות וידע רחב. הזקן החכם מייצג כסמל, את קולם

של הניסיון והידע האנושיים המצטברים משחר האנושות וטמונים במעמקי הלא מודע הקולקטיבי שלנו.

תפקידו של ארכיטיפ זה כפי שהוא משתקף באגדות וסיפורי העם, הוא להופיע ולסייע בידי הגיבור והגיבורה

בשעה שזה ניקלע למצב קשה וחסר תיקווה. כשאין לגיבור כל דרך וסיכוי לפתור את הבעיה מולה הוא

ניצב, מופיעה לפתע רפלקציה עמוקה או הבהוב של רעיון , איזו ישות רוחנית תוך נפשית המחלצת אותו

מהסבך חסר הסיכוי" (ד"ר גדי מעוז)

קשה לי לתאר במילים את ההשתאות אשר אוחזת בי כאשר אני קוראת ביומנה ורואה את הטרנספורמציה

שמתחוללת בנפש האנושית הייחודית הזו למול עיניי ואיך מגיע רגע שהיא מגלה שיש בתוכה את השמיים.

יש בתוכה את הפלא הגנוז, ששום דבר לא יכול לקחת אותו ממנה, שום נסיבות חיים חיצוניות. גם לא המוות

והאכזריות שיכולה להרים ראשה בבני האדם .