מילת חיבור - עלון מרץ 2019

ובכל געגוע ממתינים בדממה שישה ימי בריאה

אני ניגשת לכתוב על הגעגועים.

ואיך שהמילה הזו נפרשת לרוחבי, מתמלאות לי העיניים. הלב

מביא את עצמו קדימה והבטן מתנשפת בתוך עצמה. איך אכתוב

על מה שמעבר לשפה?

על הים הזה שעולה על גדותיו מרוב כמהון, מרוב הערבול הזה, שבין החסר לבין ההתרגשות כשזה יבוא

שוב. אולי. אולי אף פעם לא ישוב.

איך אכתוב על אחד הרגשות העוצמתיים ביותר שיש ושקבלנו, אחד הרגשות המניעים את העולם וגורמים

לו לאדם לצאת למסעותיו עד שיונח ליבו על מקומו.

עד שיברא משהו חדש מהזעזוע הזה, מהקעקוע הזה,

מן הגעגוע הזה.

החיים רצופי געגועים: לילדות, להורים, לאהובים, לחוויות, לתחושות, לזכרונות…

מבטי טובל במילותיו של רבי נחמן מברסלב, וכך הוא כותב במעשה משבעת קבצנים:

"…ויש הר, ועל ההר עומדת אבן, ומן האבן נובע מעיין.

וכל דבר יש לו לב, וגם העולם בכללו יש לו לב. וההר עם האבן והמעיין עומד בקצה אחד של העולם, והלב

של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב עומד כנגד המעיין, ונכסף ומשתוקק תמיד מאוד מאוד

לבוא אל המעיין בהשתוקקות גדולה מאוד מאוד, וצועק מאוד לבוא אל אותו המעיין. וגם המעיין משתוקק

אליו…"

כלכך הרבה תהיות עולות בי באשר לגעגוע… מתי הוא פרי החיים, מניע ליצירה וזיכוך ומתי הוא מבלה את

מרבית חייו בעברו ומבכה על מה שחלף ולא ישוב עוד, מתי הם מעשירים ומכים שורשים בנפש ומתי הם

מכלים אותה? האם צריך אדם להתגעגע כאילו היו הדברים נפרדים ממנו או שבעצם, הכל שמור ורשום

בתוכו, ואינו מתגעגע אלא למה שכבר יש לו.

ובכל זאת, כך או כך, תחושת הגעגוע המריץ את הנשמה לקצוות

העולם, התחושה הזו שהלב הומה, רוחש, עורג, התחושה הזו

צרובה כמו חותם בגוף.

אז למה ולמי אני מתגעגעת?

שנים ארוכות קרס ליבי מרוב געגוע לעצמי. מרוב שלא הצלחתי

להיזכר מי אני ולמה הגעתי לעולם הזה, התגעגעתי לגרעין

פנימיותי, הראשוני, ההיולי התגעגעתי לליטוף ממני. למבט מנחם.

לשקט מלא נחת רוח מעצמי

כך כתבתי לעצמי באחד משיריי:

"…כעת, נגמרה המלחמה

האם תרצי להיכנס אלי מחדש?

האם תסכימי לחגוג איתי את חיינו

בזמן המתקתק על חזי?

האם עוד אפשר לבוא אלייך?

מה את אומרת?…"

אני מתגעגעת וכוספת ועורגת אל האלוהות. אל האחד שבכל

הדברים אל הנשגב ממני ומבינתי. אל המיסתורין הזה והרעד

הזה והקדושה הזו, אל הנשמה החופשיה, הנעה בתוך מרחבי

האור. "כל מי שנפרד ממקורו רוצה לחזור שוב ליום שבו היה

מאוחד.." (רומי )

ש"י עגנון בסיפורו "האדונית והרוכל," כותב, לקראת סיום הסיפור שיצא הרוכל מבית האדונית החוצה לקרוא

קריאת שמע ושם צעק:

"אבי שבשמים, כמה נתרחקתי, אם איני חוזר מיד, הריני אבוד" – כמה היזכרות של הנשמה לאחדותה, לבריאתה.

יש בי חלק נפשי עמוק מאד שחש בצורה פיסית את הימצאות האלוהות בקירבי, את נוכחות האל בצעדיי.

וליבי כמה מאז ומתמיד, ובמיוחד, מאז שהחלו ידיי לכתוב את מילותיו, לקירבה ההדוקה אליו בכל רגע מקיומי.

אני מוצאת בגעגוע מקור אינסופי גם להתכלות הנפש ולרטט ייסוריה, אולם גם, ובעוצמה לא פחותה מזו, את

התכלית. את הרצון לעורר באדם את הגעגוע, שכן געגועיו הם ניצוץ נשמתו המתחיה, עוררות ליבו, מאווייו,

נגיעה עמוקה בשבירות האנושית ובאור הבלתי נדלה אשר מצוי באדם. הגעגוע הוא היללה, הזעקה, המעיים

המתהפכים, שיכולים להתמיר את עצמם ליצירה, לבריאה חדשה, להתפעמות הנפש המביעה והמתחדשת.

הגעגוע הוא מעמקי אדמת החיים מחד, ופסגות הרקיעים מאידך.

אני מתגעגעת לאהבה שמרווה את החיים.

היתה לי אהבה אחת בחיי. נדמה לי שהיא הקיפה את כל העולם. ככה גדולה היא היתה. ככה קרובה. וזכה.

לא יכולתי להיות בתוך האהבה הזו. החיים ביקשו ממני ללכת לכיוון אחר. ואלוהים שלי – גם הוא אמר את

דברו. המסע שלי המשיך. ונכנסתי למעבה היערות ונתיבי נסלל מחדש.

אבל אל האהבה הזו אני מתגעגעת תמיד. זו תמיד דלת שמסתובבת על ציר ליבי.

אני מתגעגעת לשפת אימותיי. אל הערבית הטוניסאית, והטורקית והחלבית, אל המוסיקה המסתלסלת

והפיוטית של השפה הזו. הבטן שלי כלכך מגיבה לדברי השייח' עסאן מנאסרה:

"כאשר הייתי ילד, תמיד שמעתי מסבא שלי מילים מאוד לא ברורות, היה קשה לפצח את העומק של

המילים האלה, אך בכל פעם שסבי היה אומר אותן חוויתי הרגשה שהיתה אף היא לא מובנת. הרגשתי

צמרמורת ולפעמים שמחה מבלי לדעת מה מקורה, לפעמים הייתי טועם מתיקות פנימית, שאותה היה

קשה לי להסביר באותה תקופה, כשהייתי ילד"

הגעגוע מסיע את ליבנו לגעת ולהידבר עם ה"אין," עם "החסר," עם "הרווחים," "החורים," השתיקה הבלתי

נגמרת. והמקום הזה מאיים לטרוף אותנו עד קצותינו. אולם, אם יימצא בנו כוחות ועוז להתקרב ולגעת

במקומות הללו – טמונה לנו שם, בדיוק שם, הזמנה לתקומה מחדש. הזמנה להיוולדות מסוג אחר. לא סתם

המילה "געגוע" זועקת לנו מתוכה פעמיים "גע, גע."

"געגעי בפרחים" אמרה לי, "געגעי בם"… אולי הגעגוע הצורב הוא סוג של גאולה, אולי מרוב כאב – נעז לקפוץ

אל תוך עצמנו ולגעת בדברים שעוד אין להם כתובת."

"ובכל געגוע ממתינים בדממה שישה ימי בריאה" – כך קראתי לכותרת הפעם.

כך חשתי את ייסורי הגעגוע המתגבהים בתוך הנפש שלנו, מחוללים התמרה בתוך עצמם ומתהווים בעולם

בצורה של יצירה. של בריאה. של תרומה לאחרים. יש משהו בגעגוע עז ומענה למי או למה שלא ישוב עוד,

שמעמיד אותנו בצומת קריטית בחיינו:

או שאנחנו נשמטים מטה מטה, נכבים והולכים, דועכים אל סופנו,

או שבחסדי שמיים, תפילות והמון כח רצון אנחנו מתעלים מעליו וממנפים את הכאב הזה לבריאת עולם

משלנו. אולי לתיקון שהיה עלינו לעשות עוד קודם, אך כעת זה הפך הכרחי וקיומי עבורנו, אולי מימוש של

חלום שלנו שיכול לעשות את העולם הזה טוב יותר, אולי שינוי באורחות החיים שלנו, אולי העמקה עצומה

אל תוך עצמנו והתפתחות אישית מואצת… ועוד ועוד…

החיים הם געגוע! מעצם היותנו בני אנוש אנחנו מתגעגעים. אנחנו כמהים. נושאים ליבנו למשהו… למישהו…

והגעגוע זהו רגש יוקד, פועם וחי. הוא מכה בנו בצורה שלא ניתן להתעלם ממנו… ודוקא הבחירה להכיל את

הרגש הזה, לנשום אליו, להקשיב לו, לברוא ממנו משהו, דוקא אלו – מפחיתים אותו ומאפשרים לו ולנו לנוח.

ההבנה וההכרה בסופיותם של כל התופעות, כולל אותנו חיי בני האדם, ההכרה כי כל הזמן יהיה עלינו להיפרד:

מאהובים שלנו, מהגיל שלנו, מצורת הגוף, מבריאותו, מחוזקו, מרעיונות, מחלומות וכו׳ וכו׳…

כל אלו אינם מקלים על תחושת הגעגוע. הוא מגיע בכל עוזו, נעמד על בית החזה שלך ומקמט לך את הנשמה.

אני מצאתי שההבנות השכליות אינן מקלות, אלא דוקא העשייה. דוקא היציאה לברוא משהו מהחומר הנפשי

הזה. לעיתים, אפילו פעולה קטנה מאפשרת לגעגוע לרדת מבית החזה ולהתישב לידינו ולעשות משהו ביחד,

שהופך להיות בעל ערך ובעל חסד לעולם .