מילת חיבור - עלון דצמבר 2018

נשמות מבורכות,

לקראת כתיבת העלון הזה התהלכתי בראשי ימים רבים עם המילים:

אור – חושך – אור – חושך – אור

מנסה להביט בהן, להעמיק בהן, לחוש אותן בתוך הגוף שלי

לנסות לאסוף את מה שמבקש בתוכי להיאמר בענין הזה.

מה כלכך מיטלטל בתוכי הלוך ושוב בכל הנוגע לאור וחושך.

היה רגע, שזה עמד מולי בהיר:

לפני כשנה העליתי בפייסבוק איזשהוא שיר (אני לא זוכרת איזה) ואחת הקוראות שלי בחרה לשתף אותו

אצלה. ממש במקרה (והלא אין מקריות…) יצא לי להיכנס לדף שלה, להתרגש מן העובדה שהיא בחרה לשתף

שיר שלי, וגם… לקרוא תגובה אחת ממישהי שאני לא מכירה כלל: "לא סובלת אותה ולא את השירה שלה"

(התגובה נכתבה לגביי כמובן.)

כמה עולמות התרחשו בתוכי באותו הרגע:

– מה אני מרגישה אל מול המילים האלו? עלבון? כעס? צער? קבלה?

– איך אני נעצרת ומעבדת בתוכי את הרגשות

– מה המתנה שנמסרה לי הרגע (כי בתוך כל חוויה של חושך טמון אור גדול)

– האם ואיך אני בוחרת להגיב?

– ואם כן – מה תיחשב עבורי תגובה שבאה מתוך אור? מתוך ראיית הצד השני על טובו וחסדו גם אם עורר

בי רגשות כואבים?

אור וחושך, באופן העמוק והפואטי, הרוחני והבלתי נראה בעיני הבשר, הם אחד,

לא היינו יכולות לדבר על אור אילו לא היה חושך. וההפך.

אולם, לכמה רגעים, אשתמש במילה "אור" כסימבול לאיכויות הלב המיטיבות

ול"חושך" כסימבול לאיכויות פחות מיטיבות, פחות מקרבות.

האור, כמו השמחה, כמו האהבה, כמו החמלה, כמו הסליחה, שהן אבני הדרך לאנושות חדשה ובריאה, שהן

הדרך היחידה מבחינתי לחולל עבור עצמנו עולם שנעים לחיות בו, "האור" הזה, כשאנחנו חווים משהו שהוא

לא נעים לנו, הוא איכות שצריך לבחור בה! לעמול עליה!

לבקש ואף להתפלל לא פעם, לקבל עזרה כדי להתמלא באיכות האור ולפעול מתוכה. זה לא קורה מתוכנו

באופן ספונטני… ולמה? למה זה כלכך מאתגר?

מפני שאיכות האור היא כנגד כח הכבידה. מפני ש"החושך" והכעס והנקמה והקנאה עולים בנו ומנהלים

אותנו מבלי לשאול אותנו.

ה"חשכות" במובן הזה הן הישרדותיות וכשמשהו מאיים עלינו ומכאיב לנו. ה"חשיכות" ירימו ראש ראשונות.

הן יניחו ידן עלינו ועל התגובות שלנו לפני כל דבר אחר. הן ילפתו אותנו וילחשו לנו:

"את נפגעת – תפגעי בחזרה," "היא/הוא מבינים רק כשצועקים עליהם/ן," "מגיע לו/ה" , "עין תחת עין, שן

תחת שן," "שיאכלו את מה שבישלו," ועוד כהנה וכהנה…

ושם, בדיוק שם, נמסרת לנו ההזדמנות לעצור רגע. להשתהות. להמתין. לעבוד בתוך עצמנו עם הרגשות

האלו, לעבד אותם ולבסוף להתמיר אותם.

לבסוף – יהיה עלינו לשוב אל העולם, אל בני האדם, ונשגב ואצילי יהיה אם נבחר ונצליח לחזור עם יכולת

להגיב ולפעול מתוך איכות האור:

.1לראות את עצמי ואת עולמי

.2לראות את עולמו של הצד השני (ואת הילד/ה שנמצאים בתוכו/ה)

.3להתעקש לדעת בתוכנו שיש שם אדם כמוני, עם רצון לביטחון, אהבה וקבלה

.4להניח את הגבולות הפנימיים שלי בצורה מכבדת ולא אלימה

.5להיות בעמדה פנימית שאומרת: "כואב לך, גם לי כואב, בוא/י נחפש דרך ביחד שכל לב ינוח על מקומו

אור-חושך-אור-חושך-אור – זה המסע הפנימי שכל אחת ואחד מאיתנו מוזמנים לחולל בתוך עצמם/ן. ניצחון

עבורי זה בכל פעם שהצלחתי לשהות עם החושך שלי או החושך שנעמד מולי מ"בחוץ" , להתמיר אותו, ולשוב

בחזרה אל אותו אדם או סיטואציה, פועלת ומדברת מתוך אור.

חיינו עמוסי גלים הנעים בין אור לחושך ובין חושך לאור,

והלא המה שני צדדים של אותו המטבע.

אדם צומח מחשכו ומאורו והופך נוצץ יותר ומפעים יותר בעולם

אדם מתבוסס בחושך רק כדי לגלות שאור גדול מונח בתוכו

ועליו להביט פנימה

ולראות כי כל השמש

וכל הכוכבים מאירים בו כל הזמן

ומוטלת עליו הבחירה כיצד להתמיר את החושך לאור וכיצד לסייע לזולתו לעשות כן,

ניתנת לו ההזדמנות להיות הודייה מהלכת על פני האדמה

להכיר תודה על כל דבר שיש בעולמו

זוהי המלאכה האנושית שבאנו לעשות כאן:

להגביה עצמנו כאור, לנהוג בעולם כמו אור,

ולחפש אור בכל אדם, בכל מקום ובכל מצב.

"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוכו דולק נר

ואין נרו שלו כנר חברו, ואין איש שאין בו נר.

וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים,

להדליקו לאבוקה גדולה

ולהאיר את העולם כולו"(הרב קוק)

אור, כמוהו כמו האהבה

כלכך הרבה נהגה בו, דובר בו, נכתב עליו

ובכל זאת, יש בנו כמיהה פנימית עזה להגיע לשעה שהכל אור

"יש שעה שהכל יושב בתוך האור,

כמו אבן חן בתוך עדי-זהב.

אפשר לחפון אור כזה,

אפשר לאכול אור כזה,

אפשר לגמוע אור כזה,

אפשר לנוע בו לאורך ולרוחב

אפשר לשקול אותו בזהב

מלא." (רחלי חלפי)